שוב על שולחן הניתוחים
אני אוהבת לשים את עצמי על שולחן הניתוחים אבל המטאפורי. עם השנים למדתי לנתח את עצמי, בעבודה הטיפולית שלי, בלימודי התואר השני. 3 שנים של דינמיקה קבוצתית בלימודים, תיזה היורסטית (חקירה עצמית) של חיי. חבר קרוב אמר לי פעם אני לא יכול לקרוא את התיזה שלך כי זה כאילו שאת על שולחן הניתוחים ואני צופה בניתוח.
ואני אוהבת לנתח, להיות מודעת לשינויים שמתחוללים בתוכי ובעיקר לנקודות הקושי. שמה את עצמי במודע ועם רצון לדעת עוד, ללמוד עוד על עצמי. נוברת בפינצטה, מאירה עם אור, מחפשת את העורקים, הורידים, הנימים שלא אפספס דבר. חותכת מה שאפשר, צורבת את מה שנותר, תופרת את חיי לשמיכת טלאים שמורכבת מחלקים חלקים של נשמתי, גופי וחוויותי.
ועכשיו השולחן המטאפורי הופך למוחשי. ואני שוב עומדת להיות על שולחן הניתוחים.
והפחד….הפחד משתק, מחלחל אל תוך חלומותיי חודר אל תוך נשמתי. ואני מנסה להדחיק, מסיטה הצידה. וכרגיל פועלת. משימה חדשה נקרתה בדרכי ואני לומדת אותה. מדברת עם בנות אחרות שעברו את הניתוח, נפגשת עם מתאמת שד, רואה סרטים באינטרנט על הניתוח, מבררת על אביזרים שונים שמתלווים, קובעת תורים לבדיקות טרום ניתוח, עושה בדיקות דם, אקו לב, א.ק.ג, צילום חזה, רופא מרדים, רופא פלסטיקאי, צובעת את המילימטר שיער שצמח (כי בניתוח אהיה בלי פיאה קצת מטופש אבל עושה לי הרגשה טובה) לוקחת תוספים מחזקים ו……. שמה את הנפש בצד.
אבל היא יש לה חיים משלה והיא לא אוהבת ששמים אותה בצד. אז היא צועקת, וכועסת, ובוכה, ומתוסכלת ואפילו גם שואלת את השאלה שמעולם לא עלתה "למה? למה זה מגיע לי, למה זה קרה דווקא לי?" ומוציאה את הלחץ על החצי השני, על הילדים שממשיכים בשיגרת חייהם, על החברות
והיא משתלטת על הגוף ומחלישה אותו, מעייפת אותו, מכאיבה לו מקשה עליו להתחזק ולעלות את כדוריות הדם הלבנות.
מנסה להאחז בחוזקות, מנסה להדליק את האור, מנסה להסיט את הקולות שמלחיצים, שמחלישים שאומרים לי תזהרי, את בסכנה, ואם….. ואם….. ואם…… והכל שלילי, וכואב ואפור. ואני בוכה, והדמעות יורדות, על מה שעוד עתיד לבוא. נפרדות, נפרדות מהחזה, נפרדות מחלק מגופי, נפרדות ממה שעוד לעולם לא יחזור להיות כמו שהיה בעבר.
והקולות החיוביים מנסים להלחם, לעלות, לחדור אל מעמקי התודעה. עברת את הכימותרפיה כמו גדולה, הצלחת למרות הקושי לשמור על שיגרה, המשכת לעשות את הדברים שעושים לך טוב (עבודה, ספורט, חברות), הילדים שלך שמחים מאושרים ממשיכים בשיגרה (לפעמים אפילו שוכחים שאת חולה), מצאת לעצמך דרך לעבד את הרגשות, לשתף, לחשוף. את ממשיכה לחזק ולתמוך במי שאת יכולה, את מתחזקת מאחרות, את יודעת ליפול וגם לקום אז…..גם את השלב הזה תעברי. ובדרך נכנסות מהמורות. ענייני ביורוקרטיה מעייפים ומלחיצים עם הביטוחים, אנשים שמחלישים (אני מכירה מישהי שכמעט מתה מהניתוח הזה, תזהרי), שחזורים שלא צלחו והסתבכו.
והמלחמה הזו מתחוללת בתוך נשמתי משפיעה על גופי. פעם הצד השלילי מדבר, פעם הצד החיובי מדבר….
לא! זו לא מלחמה! במלחמה אף צד לא מנצח כולם נפגעים… ואני? אני רוצה להמשיך, להתמודד, לזרום עם הקיים.
מחפשת שם אחר אז אולי זה איזון? איזון שהתערער, שמתנדנד, פעם יורד ופעם עולה. כמו נדנה, מערסלת, מרגיעה. עולה ויורדת, עולה ויורדת, עולה ויורדת….
"נד נד, נד נד, רד עלה עלה ורד, מה למעלה? מה למטה? רק אני, אני ואתה" רק אני, אני ואתה שנינו שקולים במאזניים בין הארץ לשמיים" (חיים נחמן ביאליק)
מה למעלה? מה למטה? פעם שלילי, פעם חיובי. להתנדנד זה נעים זה מרגיע, זה הופך את השלילי גם לרגע של הנאה, לרגע של ידיעה. כי אחרי המטה יגיע המעלה…. אני רוצה להיות שקולה, מאוזנת בין הארץ לשמיים, בין השלילי לחיובי להיות מאוזנת! רוצה להיות שם, להיות אחרי, להתעורר מהניתוח, להתמודד עם הלא נודע, להיות מעלה רק אני, אני ואתה…….. שקולה ומאוזנת!
ובנתיים מתנדנדת…. מחפשת את הקסם החדש
| ||
ופוליקר שר את שירו של יהונתן גפן (קישור)