אנחנו שואפים לחיים מלאי משמעות, סיפוק עצמי, עבודה מספקת ואיזון עד כמה שניתן,
כדי לזכות באושר .
לצד אלו, התחרותיות, ההישגיות, הרצון לכבוש את העולם, מפרים לחלוטין את האיזון ומציפים אותנו בסטרס מטורף.
עד גיל 40 לערך, גם אני הייתי שם.
בעיקר רצתי, מדבר לדבר, רוצה לכבוש את כל העולם, מהר, לא לאחר, לא לוותר.
שכחתי קצת להסתכל על ההישגים המופלאים, ליהנות מהם, לנשום ולטפוח לעצמי על השכם.
ואז עברנו דירה, מהעיר אל "הכפר" (לא באמת , אבל ישוב קהילתי בשרון, זה לגמרי כפר ביחס לרמת גן ממנה עברנו).
פתחתי קליניקה חדשה בבית אליו עברנו, השארתי אחת נוספת בתל אביב עבור המטופלות הוותיקות , שהשביעו אותי, שאני לא נוטשת אותן וג'ינגלתי בין הקליניקה בתל אביב, לזו שבפרדסיה,
בית, ילדים, בעל והדברים הרגילים שכולנו מנהלים.
הייתי מסכנה, לא נשמתי, לא ממש ישנתי, קיטרתי על שעות מבוזבזות בפקקים ועל חוסר זמן לעצמי.
בוקר אחד, אלירן (האיש שלי) ואני, יצאנו להליכה.
בעודנו מדברים, הוא שואל אותי: "מה העניינים? למה את לא שמחה?
את עובדת, מתפרנסת בכבוד, גרה בבית פרטי כמו שרצית, שקט סביבך, את יכולה לעשות מה שבא לך"
"זהו, שלא!" – התרעמתי ולרגע נבהלתי אפילו מעצמי.
לקח לי עוד רגע להבין מה זה ש"הקפיץ לי את הפיוז" ומאותו רגע הבנתי, שאם לא אקח שליטה על החיים
אאבד את עצמי. הייתי בסטרס.
היה לי חשוב לייצר עבורי זמן ללימודים, זמן לעצמי, זמן לחברות, זמן בטלה
ולצד אלו, לטפל באנשים בצורה הטובה והעמוקה ביותר שאני יכולה.
היה לי ברור, שאני צריכה למצוא את האיזון בין טיפולי הפנים,
שהחלטתי שאגיע אל כל אחד מהם, כאילו היה הטיפול הראשון
מבחינת התלהבות, חדשנות, אהבה והכלה.
אז ישבתי וחשבתי מה באמת אני צריכה?
כמה ימים, שעות, טיפולים ביום יאפשרו לי את כל אלו
והצלחתי.
הצלחתי לייצר איזון שהכניס לחיים שלי המון אושר ושקט,
קיבלתי את הילדים כשחזרו מביה"ס
ישבנו יחד לאכול ארוחת צהריים, לפעמים הצלחתי אפילו "לגנוב" איזה שנ"צ ממלא
כדי להגיע רעננה לחצי השני של היום , לסיפורים של המטופלים, לאנרגיות
ולמה שנדרש ממני בזמן הטיפולים.
עד היום, כשאני מרגישה שהאיזון מופר , אני עושה "חישוב מסלול מחדש"
בודקת עם עצמי מה הצרכים ומה הרצונות ומתנהלת על פיהם.
אני מקפידה להעשיר עצמי בתוכן (לאחרונה התחלתי לצלם)
ללמוד כל יום משהו חדש,
ובעיקר מפתחת עוד ועוד את יכולת ההקשבה ,לאחרים אבל גם לי.
החיים קצרים ועוברים מהר, יום שעובר לא חוזר.
עצרו רגע, הקשיבו לפעימות הלב, הקשיבו לנשימה, נשמו עמוק יותר, מרווח יותר
תנו לעצמכם שקט כדי לבסס את הצעד הבא, שיהיה מדויק ונכון לכם לאותה נקודת זמן
בה אתם מצויים.
ולסיום , משהו לחשוב עליו:
