מדריד 2012 – בלן היפה
קומה שלישית בבית דירות מהודר בשדרות מרכזיות מול הפארק במדריד. שכרתי חדר בדירה של בלן (שם בדוי) גרושה בת 40 שמשמשת כמנהלת בכירה בחברת תקשורת בספרד. לחבר שלה קוראים סמי (שם בדוי) חתיך אש.. ממוצא לבנוני מוסלמי ובעיקר, צעיר בן 28. המפגש הראשוני שלנו היה רווי נחמדות מהולה במתיחות סמויה. מהר מאד הבנתי שהיותי ישראלית ויהודייה מהווה אישו רגיש ובמובן עמוק יותר – לא אהוד. חשתי שמבטיה עלי היו מלאי אמונות שווא, סטיגמות ודעות קדומות על מי שאני אמורה להיות כאדם. שלושה שבועות היו לי בשביל למצוא דרך לליבה. משום מה היה לי חשוב להפתיע אותה.
בלן, לקוחה נאמנה של מנגו, נהגה להתלבש בבגדים מאוד אופנתים ובהתאמת צבעים מופלאה שהקסימה אותי. היו לה עשרות תיקים ובטובה אף השאילה לי לאחד מהערבים ועשרות זוגות נעליים תואמות עשויות בקפידה. היא נהגה לכבס בגדיה מדי יום בשלושים מעלות. ובלילה, כשהייתי חוזרת רצוצה ומאושרת משעורי פלמנקו, היא הייתה כבר ישנה והייתי מוצאת את לבניה פזורים על הרצפה כשביל שהוביל לחדרה. ..אישה וגבר. אהבה סוערת, ללא ספק.
ביום האחרון קבענו שנבלה יחד. היא ואני. ואז היא אמרה: "את נמצאת פה בקושי שלושה שבועות ובמובנים רבים שינית לי החיים- וזה מדהים. למדתי ממך כל כך הרבה ואני מאוד שמחה שהייתה לי הזכות לארח אותך. מעכשיו התפיסה שלי כלפי ישראל כמדינה וכלפי ישראלים וכלפי יהודים השתנתה. אתם כמונו. בני אדם עם חלומות, פחדים הצלחות וכשלונות וממש עשית לי חשק לבוא לבקר בישראל. "
כפר הרואה 2008-2014 – מה שבפנים ומה שבחוץ
מפגש עם קהילה דתית דרך בית הספר אליו בחרתי להעביר את ילדיי. החלטה אמיצה שהתגלתה כהחלטה נבונה מאוד בעיני ובעיני ילדיי גם. איני דתייה במובן הקונבציונאלי – אני מתלבשת רגיל ולעיתים גם טיפונת חשוף.., ללא כיסוי ראש למרות שמרגישה טוב להיות מכוסה בראשי כשאני מול קהל, (נותן לי תחושה של פרופוציה ומחוייבות לאמת) היום נוסעת שוב בשבת. היו שנים שלא. מעבר להכל ובתחילת הדברים מאמינה בבורא עולם ובכך שעלינו לשאוף בישראל להיות ישר- אל: עם תחושת חיבור ישירה לאל, למקור כל היש בעולם.
לקראת לימודי הבר מצווה של אחד מילדיי שיתף אותי אב צעיר בן הקהילה בהתחבטויות שלו: " אני ממש בדילמה, כבר מזמן שאיני מניח תפילין למרות שאני דתי ע"פ חוץ, וכעת, איך אסביר זאת לבני?מה אומר לו כשישאל אותי מדוע איני מניח תפילין מדי בוקר? איך אסביר לו הספקות שלי והבחירה שלי לדבוק באורח חיים שבמובנים מסוימים אני מקיים אותו באופן עקר וחיצוני. כשאני מדבר איתך אני מבין שלך אין ספקות. את מדברת איתו מבקשת, מתפללת בשפתך ואני ממש לא חש כך כשאני קורא בטקסטים הקבועים"
את בעצם יותר דתייה ממני ..סיכם.
קלנסווה 2014 – שעורים על צניעות ונשיות
שעור פילאטיס במתנ"ס קלנסווה. 10 נשים עטופות מכף רגל ועד ראש בשמלות ארוכות, שלא מותירות פיסת בשר חשופה. דלת האולם נסגרת היטב ותוך שלוש דקות נעמדות ליד המזרונים, נשים בכל הגילאים שחשפו גוף בתוך טייץ וגופייה. לחלקן אצבעות מרוחות בלק אופנתי, טבעות ואפילו פירסינג מנצנץ וקורץ בטבור.. וגם תינוקות זעירים בסל קל שהביאו הסבתות הצעירות בעוד בנותיהן, האימהות הצעירות עוד יותר, עובדות או לומדות.
אני מנחה אותן בעברית, לנשום, לכפוף, לעלות חולייה אחר חולייה, להאריך ולאסוף. מדי פעם מבקשת לדעת כיצד אומרים אבר גוף מסוים בערבית, מדי פעם נעזרת באנגלית. בסופו של דבר, כולנו מבינות והשעור זורם בנחת, אני מנחה. מדי פעם מדגימה, מכוונת ומתקנת במגע והן קשובות, רציניות ומבקשות לדעת איך להשתפר. האם הן ירזו? האם זה יצר ההיקפים? והשעורים הופכים לשעה מאוד כיפית ומעצימה בין אינספור מטלות היום יום שלהן- סביב השבט המשפחתי ותחזוקת הבית.
בשרין (שם בדוי) אומרת בעיניים ירוקות נוצצות כי היא מחכה לשעור פילאטיס. "זה עושה לי כל כך טוב.. מוציא אותי מההתעסקות סביב הילדים והבית.. בכל מקרה, זה לא נגמר אף פעם" ואני מהנהנת ומסכימה. וחלווה (שם בדוי) שמקפידה לשחות מדי יום מדווחת על התחזקות הגוף במקומות חדשים, ואח'לם (שם בדוי) שעברה ארבע ניתוחים קיסריים ולא ישנה לילות רצופים מגיעה בעיניים טרוטות מעייפות – "לחזק את הבטן שלי" היא אומרת. "אני חייבת את זה לעצמי" נכון, כל הכבוד לך, אני מחייכת.
סוף השעור. מתיחות לצלילי מוסיקה נעימה וקידה לתודה. הפירסינג בטבור שב להסתתר מאחורי השמלה והפנים המזיעות ממאמץ נעטפות במטפחת הגדולה. אפשר לפתוח שוב את דלת האולם.
הן נפרדות ממני לשלום בחיבוק . אני מחכה לשעור הבא.
פסח תשע"ג – חץ בשקט
הימים ימי חוה"מ. אני במדבר. יושבת במאהל ומחכה. מחכה לשמוע רצוני. חונה על מקומי עד אשר יהיה רצון אמת שיקימני. חבורת תיירות שפטפטו בגרמנית התיישבה במרכז עם תה ועוגיות. ולפתע שירה עברית צלולה בקעה : "באלו הידיים עוד לא אהבתי דיי" שירה המקסים של נעמי שמר… הן שרו בקולי קולות שמחות וצוחקות אני שומעת ברקע את קולו של יהורם גאון שר בראשי. לא יכולתי שלא להצטרף לשירתן. בתחילה ממקומי ואח"כ נעמדתי לידן. שאלתי: האם תרצו ללמוד את הריקוד? והן אמרו- SURE.
וככה היה. באמצע המדבר ללא היכרות אישית כלשהי, ללא ליווי מוסיקלי… התחלנו לשיר ולימדתי אותן את צעדי הריקוד שלמדתי בגיל 8 . למדתי אותו כמו שלומדים רכיבה על אופניים שמהרגע שיודעים כבר יודעים. רקדנו, שרנו וכל כך צחקנו.
[youtube gP73i012Ggg&list=PLhZHEXlIPdJxBFmE7aJJd0UHAD47ZMTqr nolink]
ובכל מקרה, –
באלה הידיים עוד לא בניתי כפר
עוד לא מצאתי מים באמצע המדבר
עוד לא ציירתי פרח, עוד לא גיליתי איך
תוביל אותי הדרך ולאן אני הולך
אי – עוד לא אהבתי די
הרוח והשמש על פני
אי – עוד לא אמרתי די
ואם לא, אם לא עכשיו אימתי
מאחורי הדברים כולם אותם דברים.
מאחורי הבגדים גופים, קולות, שמחות וניגונים.
ומעל כולם מרחפת רוח אלוהים.
חג שמח ומשמח לכל אדם באשר את/ה,
באהבה גדולה,
ענת חנה עשת
פילאטיס, תנועה ואימון רב חושי