את YVEL הקימו אורנה ואיציק לוי, שמעסיקים כמאה עובדים, כ-90% מהם עולים חדשים. זה לא מקרי, עניין העולים, זו החלטה שבאה מתוך חווית העבר של איציק, הילד שעלה עם הוריו מארגנטינה וראה את אביו העולה החדש מתקשה להתאקלם כאן. בשביל איציק זה עניין עקרוני לתת לעולים חדשים אפשרות למעבר רך וחמים יותר ממה שחווה אביו. המפעל שהקים עם זוגתו מייצר את הקולקציות המרהיבות שהם מעצבים והן נמכרות במאות סניפים וחנויות יוקרה ברחבי העולם.
בעצם לא בשביל זה הוזמנו לסיור. במרכז הסיור עמד בית הספר שהקים איציק – מג׳מריה, בראשית באמהרית. בית הספר מיועד לעולים מאתיופיה, ומטרתו לתת לאוכלוסיה שמתקשה להתאקלם כאן כלים לעצמאות כלכלית מכבדת. האמת היא שהפרטים מאוד חשובים ומשמעותיים, ועם זאת, אני רוצה להביא דווקא את החוויה האישית שלי. בשבילי זה היה מסע קטן: כשהגעתי למקום הרגשתי כדג מחוץ למים, לא שייכת. תכשיטי יוקרה ואני לא מרבים להיפגש, וביום רגיל לא הייתי מגיעה למקום כזה, לכל הנראה. את פנינו קיבל מרדכי, עולה (כמובן) מאחת המדינות דוברות האנגלית, שסיפר לנו קצת על המקום, על הבעלים ועל הכוונה שנמצאת בבסיס כל זה. הסיפורים שלו היו מעניינים, אבל אני הלכתי שבי דווקא אחרי החיוך שלו והאהבה שלו למקום כפי שבאה לידי ביטוי באופן שבו ביטא את המילים שסיפרו את הסיפור ובמבטים שלו שליטפו את קירות החלל שבו היינו.
כך, במילים שלו, הצליח מרדכי למשוך אחריו את הלב שלי, וכשנכנסנו אל אולם הקולנוע הקטן לצפות בסרטוני התדמית, ידעתי שצדקתי בבוקר, כשהזזתי הצידה את כל הסיבות לוותר והקשבתי לקול הפנימי שהבטיח לי שאם אלך – אשמח שלא ויתרתי.
אז מה משך אותי כל כך? מתוך הסיפורים והסרטונים הצטיירה דרך שמעודדת את הסטודנטים לקחת אחריות על חייהם. בבית הספר הם לומדים מקצוע, מקבלים מלגת מחיה שמאפשרת להם להתמקד בלימודים ומתאפשר להם להשלים חלקים חסרים בהשכלתם כמו מתימטיקה, ידיעת הארץ, אולפן לעברית ועוד. כשבוגרי המחזור הראשון התקשו להשתלב במקצוע, איציק עודד אותם לקחת את העניין צעד נוסף קדימה ולפתוח מפעל תכשיטים משלהם. בתמיכתו ובעזרתו המקצועית הם עיצבו וייצרו קולקציית תכשיטים הנשענת על התרבות האתיופית, ולטעמי זו אחת הקולקציות המרגשות והיפות שראיתי. הקולקציה, שקיבלה את השם מג׳מריה – בראשית, נמכרת לצד הקולקציות של YVEL, וכל ההכנסות ממכירתה מועברות לבוגרים ולמפעל שלהם. אני יכולתי להרגיש שבבסיס העשייה הזו מונחת האמונה ביכולות של הסטודנטים, שמאפשרת להם לפרוץ את כבלי העמדה הנזקקת, ומעודדת אותם לקחת אחריות על חייהם ולקדם את עצמם באופן שמתאים להם.
בשבילי עיקר החוויה היה העוצמה של המסר שעובר לסטודנטים. גם בטיפול, המטופל ואני נחפש ביחד את החוזקות, היכולות והמשאבים שלו כדי לתת להם יותר מקום ביומיום שלו. כשאני מאמינה במטופל וביכולות שלו, גם הוא יכול להאמין בהם ובעצמו. אני מרגישה שההוויה של בית הספר מושתתת על העיקרון הזה ומשם גם צומחת ההצלחה שלו.
בדרך חזרה לתל אביב, בתוכי עדיין מורגשות תחושות נעימות של חמימות, נדדו מחשבותי אל הצומת שבו אני נמצאת בימים אלה, מחפשת את הדרך ללכת עם הלב שלי. מכל מה שחוויתי ביום הזה אני לוקחת איתי את הידיעה שכאשר אלך עם מה שהלב מבקש – אצליח, ואם מה שהלב מבקש יכול להיטיב עם הזולת באופן כלשהו – בוודאי ובוודאי שההצלחה מובטחת.
תודה לשרון איילון, שהזמינה אותי להכיר את המקום, ארגנה ארוח מזמין ומרתק ואיפשרה לי לחזור הביתה בלב שלם במלוא מובן המילה.
צילומים: גלית סביליה ©
מזמינה אותך להיות איתי בקשר
