מי לא יודע שההשמנה כיום הפכה למגיפה של ממש. בארה"ב יש מדינות שבהם מספר הסובלים מעודף משקל מגיע ל-60-70 אחוז מכלל האוכלוסייה. גם אצלנו המגמה זהה, אנחנו הולכים ומשמינים ונושא הדיאטות מתחיל להטריד כבר את ילדי הגן. להיות רזה בעולמנו זה מבצע לא פשוט. אני קוראת לזה ממש "נס רפואי”. אנחנו חיים בעולם של שפע שמתאפיין באוכל זמין, ונגיש כמעט לכולנו. פעילות גופנית שהולכת ופוחתת וביולוגיה שלא השתנתה מאז אבותינו הקדמונים.
המטרה הביולוגית של הגוף היא לעלות במשקל או לפחות לשמור על הקיים. ומול כל הנתונים האלה, מודל היופי בעולם המערבי הוא רזון, לעיתים, רזון מוגזם. והגישה לעודף משקל לא רק שלא השתנתה והפכה סלחנית יותר אלא החריפה! החברה שופטת את בעלי עודף משקל כעצלים, חסרי כוח רצון ופחות מוצלחים. השיפוט הזה חודר גם את שריונם של בעלי עודף המשקל והם מאמינים ב״אמיתות״ האלה והדימוי העצמי וההערכה העצמית נפגעים.
הנה לפניכם 10 משפטים בעיתיים שנאמרים בביטחון מוחלט ומלווים אותנו כבר כמה עשורים:
1. זה רק כוח רצון – כוח רצון חשוב, אבל לא מספיק. אני לא מכירה רזים שהיו מסוגלים לעמוד ואפילו בחלק מהדיאטות שאנשים עם עודף משקל עשו. אוכלים שבועות רק ירקות ומוצרי חלב, אוכלים שבוע רק אורז, הרי לאנשים האלה מגיע צל"ש על כוח רצון. אולם, לצערי, לא היה להם סיכוי לעמוד בחוקים הדרקוניים שהם ניסו לאמץ לאורך זמן. כמה זמן אפשר לאכול חסה, כאשר מסביב (כולל הבעל הרזה) אוכלים עוגה?
2. קח/י את עצמך בידיים – גם הלהטוטנים זקוקים לאיזו נקודת אחיזה כדי להתרומם. מעולם לא פגשתי מישהו שמרים את עצמו בידיים. אנחנו זקוקים לעזרה, ליד מבחוץ שתמשוך אותנו החוצה. וחשוב שהיד הזו תהיה רחומה, אוהבת, אחרת היא עוד עלולה להעיף אותנו למקומות ממש לא מבורכים.
3. למה את/ה צריך/ה את זה, את/ה רעב/ה? –האם האלכוהוליסט שותה כי הוא צמא? או המעשן מדליק סיגריה כי קר לו? מדוע בכל הבעיות האחרות די ברור שיש מרכיב רגשי/חשיבתי. מדוע בנושא האוכל אנשים לא לוקחים בחשבון את האכילה הרגשית? אכילת היתר עונה בדרך כלל על בעיות אחרות. אנשים אוכלים כי הם לחוצים, מתסכול, דיכאון, והמון סיבות נוספות. אז אפשר לברר מה נותן האוכל לאדם עם עודף המשקל. בניסוח כזה יש מעט אמפטיה והעיקר, אין שיפוט שממש לא מקדם.
4. השכנה שלי רזתה נהדר. רוצה את הטלפון שלה? –זו רק דוגמא לשטף ההצעות שמקבל כל אדם מאותגר משקלית. ברור שזה בא ממקום טוב (אני מקווה), אבל, האמינו לי שהאדם יודע שחשוב לרדת במשקל. והוא ממש לא זקוק להמלצות. ההמלצה יכולה להיעשות בצורה עקיפה. כמסר סמוי. במדינת ישראל גבולות הפרטיות די פרוצים. אם בארה"ב אף אחד לא יעז לפנות למישהו ולהציע לו תוכנית דיאטה, הרי אצלנו זה מותר. אחת הטענות היא שאוכלוסיית השמנים חשופה יותר ואנשים מרגישים חופשי להעיר.
5. כבר ירדת במשקל, אז למה את/ה ממשיך/ה ללכת? בשביל שלא אעלה חזרה! וכמה חבל שהאמונות האלה חודרות כל כך עמוק לחשיבה של בעלי עודף המשקל עצמם.
יש צורך לחזק את האמונה שהעובדה שקשה לי עם אוכל, לא הופכת אותי לאדם חלש. השתתפות בתוכנית ירידה במשקל, קבלת ייעוץ תזונתי ופסיכולוגי היא חלק מההתקדמות וחשובה מאד להצלחה. זהו תהליך וכמו כל תהליך, זה דורש זמן.
6. כל הכבוד לבעלי, הוא החליט לרדת במשקל ועשה זאת במהירות – ומשיחה איתה מתברר שהבעל שלה היה רזה כל חייו ואין לו כל בעיה עם אוכל. היא לעומת זאת עם עודף משקל הרבה יותר גבוה, עם הרבה יותר ניסיונות, עם חילוף חומרים איטי יותר נמצאת בקבוצה שונה לחלוטין. הרבה יותר קל לו לרדת במשקל, במיוחד שהיא הכינה לו גם את האוכל.
7. הגישו לנו קינוח וחברה שלי לא נגעה , למה אני אכלתי? אז חברה שלך הצליחה לא לגעת בקינוח. אולי כי זה לא מדבר אליה? אולי כי אכלה בבית? ומה קרה עם האחרים? אני בטוחה שהיו עוד כמה שאכלו. אז מדוע רק זאת שלא אכלה היא מודל חיקוי? ומי אמר שלא לאכול – זו הדוגמא הטובה? אולי הדוגמא הטובה ומודל החיקוי הוא ללמוד לקחת קינוח קטן וליהנות ממנו עד הסוף, ואז, כשנגיע הביתה לא נרגיש מקופחים ונתנפל על מה שנשאר מארוחת הצהריים.
8. לא ירדת השבוע, אז לא כדאי ללכת לפגישה – בהרבה מהמקרים, זו הנקודה שבא האדם לא מגיע, כי הוא כל כך מאוכזב מעצמו. הירידה במשקל היא תהליך שיש בו גם נסיגות, משברים וקשיים. ואני מתייחסת לנקודה הזו כאחת החשובות בתהליך. חשוב ללמוד להסיק מסקנות מהנסיגה, להבין מדוע קרתה, כיצד ניתן למנוע אותה וללמוד לחזור למסגרת. דווקא בקטעים הקשים, זקוקים לייעוץ ולתמיכה יותר.
9. זה צריך לבוא מבפנים – אז נכון, חשוב שהמוטיבציה לרדת במשקל תהייה עבורי ולא בן/בת זוגי, לא בשביל אירוע. אבל למען האמת, מה שבא לי מבפנים – זה רצון לאכול שוקולד.
10. כמה ירדת, כמה זמן? – חלק גדול מהאנשים ירד הרבה ומהר, ובדרך כלל, עלה כמעט באותה מהירות. הירידה הטובה היא איטית והדרגתית לאורך זמן. השאלה שיש לשאול היא "כמה זמן את שומרת על ההישג”? ירידה של חצי ק"ג היא הירידה הטובה והמומלצת. משמעותה שהאדם אוכל פחות ממה שהגוף צריך, אבל עושה זאת בצורה שניתן להחזיק מעמד
ואגב, ירידה של חצי ק"ג משמעותה ירידה של כ-27 ק"ג בשנה. נכון שזה נשמע כבר אחרת?
חשוב שנבדוק את עצמנו ונראה עד כמה אנחנו מושפעים מכל האמירות האלה. אם זה קידם אותנו, אז, קדימה לאמץ ולהמשיך. אבל, אם זה הזיק, גרם לנו לערער בכוחנו, פגע בדימוי ובהערכה העצמית – זה הזמן להפסיק עם התהליך הרעיל הזה. והציפיות מעצמנו? חייבות להיות ריאליות. בואו לא נשווה את עצמנו לאף אחד אחר. יש דברים שקלים לי וקשים לאחרים ולהיפך. יש דברים שאני זקוקה בהם לעזרה וזה לגמרי בסדר!
** הכותבת היא רחל גרנות, שפיתחה תוכנית ייחודית לאכילה – “לאכול ולרזות עם רחל גרנות” לפיה מותר לאכול הכל ולהתיידד עם האוכל. התוכנית זמינה גם באינטרנט. גרנות היא יועצת תזונה בעלת תואר שני בחינוך לבריאות מאוניברסיטת קליפורניה בארה”ב ועוסקת בנושא מזה שלושה עשורים. כתבה טור במוסף “שלך” בעיתון ידיעות אחרונות. היא פרסמה שני ספרים בנושא: “לאכול ולרדת עם רחל גרנות” ו-”מועדון המנצחים”, שנכתב יחד עם סמדר שיר
טלפון ללקוחות אונליין / בירורים / קביעת תורים : 073-207-2207
צילום: שאטרסטוק
