אתמול נפגשנו בנות סלונה לערב סיפורי משפחה ויין. הזדמנות נהדרת להשלים קצת פערים של אחרי החגים, להקשיב לסיפורים מופלאים ולהרחיב קצת הלב. סיפורים של משפחות אחרות כמעט תמיד יגרמו לי לחשוב על המשפחה שלי, על הבית בו גדלתי, על הסיפורים שאני ואח שלי שמענו בתור ילדים, ובכלל, על החיים במושב.
אמא שלי אהבה את הספרים של ג'ארלד דארל. בתור ילדים, אני ואח שלי היינו שומעים את הסיפורים שלו כל הזמן. "משפחתי וחיות אחרות" היה אחד הכוכבים. למען האמת, החיים במושב השתלבו מאוד עם הסיפורים של דארל, היה לנו כלב מדהים ומיליוני חתולים. לצידם היו תוכים, עכברים לבנים, דגים ובטח עוד כמה חיות שאני לא זוכרת.
המשפחה שלי
כשביקשו ממני לכתוב על המשפחה שלי הרגשתי קצת מוזר. אני כותבת ונחשפת, אבל המשפחה שלי לא. לכן, כתבתי מיד הודעה בווטסאפ המשפחתי: סיפרתי שביקשו ממני לכתוב על המשפחה ושאלתי אם זה בסדר. אם זה בסדר שאכתוב, אם זה בסדר שאצרף תמונות. היה לי ברור שזה בסדר, אבל מהמקום הכי אוהב ומכבד, בחרתי לשאול.
ואז עלתה בי התהייה, על מי אכתוב?
האם לכתוב על ההורים שלי ועל אח שלי, או אולי לכתוב בכלל על סבתא שלי, האחת והיחידה שיש בחיי? האם לכתוב על בת הדודה שלי, שהיא בכלל חברה? או אולי לכתוב על החברים והחברות שלי שאיתם אני מרגישה משפחה?
לדעת שתמיד יש לי לאן לבוא – זו משפחה בעיניי. זו יכולה להיות המשפחה הגרעינית שלי: אמא, אבא ואח שלי. זו כמובן יכולה להיות גם המשפחה המורחבת: סבתא שלי, בת דודה שלי, דודים שלי. זה יכול להיות גם חבר טוב שכמעט תמיד יגיד "כן" לרעיונות המשוגעים שלי. ואלו יכולות להיות חברות טובות, שתמיד יקבלו אותי בזרועות פתוחות, הן והמשפחות שלהן. להגיע לארוחת שישי אצל חברה עם כל המשפחה שלה, ולחוות קצת משפחתיות אחרת, זה נחמד. זה כיף שיש כל מיני אפשרויות. לדעת שאני יכולה ליהנות מאוד מהאנשים והמטעמים, ובאותה מידה לדעת שכיף שיש לי משפחה שגם בתוכה את מרגישה ככה.
אז החלטתי לא להחליט, ופשוט לספר קצת על חוויות שגורמות לי להרגיש במשפחה.
למשל, ארוחות טובות עם אנשים שכיף לי בחברתם, גורמים לי להרגיש חלק ממשפחה. איחוד שכזה הוא כל כך לאומי, חשבתי לעצמי, סביב האוכל.
לפני 8 שנים, כשהייתי בטיול במזרח, מצאתי את עצמי, אחרי 3 חודשי טיול, בארוחת חג מולד בבנגקוק, בירת תאילנד, עם חברים מרחבי העולם. התאספנו חבורת מטיילים ומטיילות, שכבר כמעט שבועיים טיילו ביחד, מקולמביה, ספרד, שוודיה, הולנד, מקסיקו ואני מישראל. חג המולד הגיע וחלק מהחברים רצו לחגוג. כל אחד קנה את המאכלים האהובים עליו והביא לשולחן. הייתה חגיגת טעמים מופלאה, היו גם מתנות שחולקו, אבל בעיקר, הייתה תחושה משפחתית. של ביחד, של נועם, של אהבה ושל שמחה גדולה.
אוכל מאחד אותנו כעם, הוא גם מאחד אותנו כמשפחה. תמיד נפגשים לארוחות משפחתיות, או נפגשים בבית קפה ומסעדה. האיחוד סובב סביב אוכל. כשהמשפחה שלי לצידי, אני יודעת שלכל דבר שאצטרך, אוכל להרים טלפון. אוכל לקבל עצה, עזרה, כתף. תמיד אפשר לשבת יחד וליהנות מהביחד.
________________________
ואם עוד לא הכרנו, נעים מאוד, שמי דניאל ואני יועצת כלכלית לנשים, אני כותבת גם בבלוג לא מתפזרת ובפייסבוק את מוזמנת (וגם אתה) לבקר בעמוד הפייסבוק שלי ולעשות לייק.
