משפחה נולדת

פוסט ליום המשפחה

בחורה עם מחשב נייד

מזל טוב! הלידה עברה בשלום ובשעה טובה הפכתם מזוג למשפחה. ומה עכשיו?

הולדת המשפחה, אשר כוללת מעכשיו לא רק שני אנשים בוגרים ומאוהבים אלא גם תינוק חסר אונים, סבתות שיש להן הרבה מה לומר והרבה פחות שעות שינה- היא שינוי משמח אך גם מאתגר ומטלטל. לרגל יום המשפחה 2011, אני רוצה לדון במספר שינויים משמעותיים אשר מתרחשים עם הולדתה של משפחה.

אין כמו (להיות) אמא: הכניסה לתפקיד ההורי

נכון, היו לך 9 חודשים לפחות להתכונן לעובדה שאת עומדת להפוך לאמא, ובכל זאת מדובר בשינוי דרמטי: הזהות העצמית, שעד כה כללה היבטים הנוגעים להיותך אשת קריירה, חברה וכן הלאה, מתרחבת ומתחילה לכלול היבט חדש, שבו עדיין אין לך ניסיון ועדיין אינך מכירה בו את עצמך. איך מחברים את כל חלקי הזהות יחד? מי אני עכשיו? מטבע הדברים, מפגש עם צד חדש בזהות האישית מעורר גם חששות והתלבטויות: האם אני האם שקיוויתי להיות? האם ובאיזה אופן אני שונה מהאם שלי הייתה? האם אני מתנהגת ומרגישה כפי שציפיתי מעצמי?

dreamstime_xs_14193037

השאלות הנוגעות לגיבוש הזהות האימהית הן טבעיות ומהותיות, אך פער גדול מדי בין הפנטזיה על האמהות לבין המציאות עלול להוות בסיס לתחושות אשמה, אכזבה, כעס ובלבול. אלו נלווים, כמובן, לעומס הטבעי הנובע מהדאגות החדשות לשלום הילד, ההשהייה של צרכים אישיים (משינה ועד קריירה) והשינויים בשגרת החיים. בנוסף, הכניסה לתפקיד ההורי מעוררת לא פעם רגשות רדומים הנוגעים ליחסים עם ההורים. רגשות אלו עשויים להתעורר בתגובה למידת המעורבות של ההורה ("היא לא סומכת עלי, כל הזמן אומרת לי מה לעשות!"; "נולד לה נכד והיא כל היום בקאנטרי?!"), אך גם מתוך המפגש עם התפקיד ההורי, אשר מעורר זכרונות ושאלות הנוגעים לקשרים עם הורינו בעבר: איך איתי הוא היה כל כך קשה ועם הנכדה הוא נמס? איך היא יכלה לנסוע לחו"ל ולעזוב אותי לחודש, כשאני לא מעלה על דעתי לנסוע לסופ"ש?

איך מתמודדים? כמו כל תקופת משבר החוויה היא של עומס רגשי, ובמקרה של התרחבות המשפחה, ישנם גם מעברים חדים בין אושר לבין תסכול ומועקה, הנלווים לעייפות ועבודה קשה. ברוב המקרים אחרי מספר חודשים הרגשות מתארגנים, התפקוד משתפר והכעסים מתמתנים. במקביל, התינוק הופך לפעוט, היכולות ההוריות מתבססות ואפשר לחוות ולדבר על הרגשות, התחושות והכעסים ולא להטיח אותם בצונאמי רגשי ספוג דמעות.

חיים, קריירה, חברים… להתראות עוד 10 שנים?!

בראנץ' ספונטני עם החבר'ה, שיחת טלפון לתוך הלילה עם חברה, שעות נוספות על פרויקט מלהיב במשרד… נשמע מוכר? כמו משהו שקרה אי שם בעבר הרחוק והלא-הורי שלכם? התרחבות המשפחה גורמת למהפך דרמטי בסדר העדיפויות. אם עד להתרחבות המשפחה נהניתם מהאפשרות לספונטניות, גמישות ובחירה מלאה בנוגע לסדר העדיפויות, הרי שהיום סדרי העדיפויות שלכם סובבים סביב שעות השינה הקבועות של הקטנצ'יק והגחמות של הווירוס התורן שמסתובב בגנים. כמובן, כולנו מוכנות מראש לכך שהורות כרוכה בוויתורים ושינוי סדר העדיפויות, אבל המוכנות אינה מעלימה את הגעגוע לאורח חיים ספונטני, לפניות לקשרים חברתיים ולאפשרות להיות מכווננים בעיקר לצרכים שלנו עצמנו.

איך מתמודדים? אפשר ומותר לקחת את הלגיטימציה לשמר את "החיים הישנים"- לקחת זמן לעצמנו, לפגוש חברים, להיעזר באחרים ולא להתעקש לעשות הכל לבד. שיחה עם הורים אחרים על הגעגוע לחיים הישנים חושפת במקרים רבים תחושות משותפות ובכך מסייעת בנטרול האשמה והחששות, ובגיוס הכוחות לזהות מה מתאים לנו ואיך לארגן מחדש את שגרת החיים. חשוב לזכור גם שילדים מביאים איתם הכרויות וקשרים חדשים: אמהות רבות יוצרות קשרים חברתיים משמעותיים וקרובים עם האמא של החבר החדש מהגן.

הורים ובני זוג: האתגר – לזכור שתמיד יש פה שני אנשים צודקים

"לנו זה לא יקרה" נשבעתם שוב ושוב כשראיתם הורים טריים מתווכחים, נוטרים טינה ומנסים בכל כוחם להוכיח זה לזה שזו ממש, אבל ממש, לא הדרך להחזיק את הקטנה רגע אחרי האוכל. הורות היא הפרויקט הזוגי בהא הידיעה: פרויקט אשר יכול לחזק ולהעצים את הזוגיות, אך גם להציב בפניה אתגרים וקונפליקטים חדשים: עד כמה אתם סומכים זה על זה? מי, בסופו של דבר, מקריב ועושה יותר פשרות וויתורים? האם אני אוהבת את הפרטנר שלי כאבא כפי שאני אוהבת אותו כבן זוג? ואיך שומרים על הזוגיות כשצימר של יומיים מרגיש כמו הזנחה הורית ויחסי מין נשמעים כמו בזבוז זמן, ביחס לשעות השינה החסרות? ומה עושים עם העוצמות הקשות שעולות כששני בני הזוג עייפים וסחוטים?

איך מתמודדים? קודם כל- להאמין (באמת!) שלשניכם קשה. כן, גם לאב שממשיך לעבוד "כרגיל", אך מתמודד עם בת זוג שעיקר האנרגיות שלה מופנות ל"התאהבות" החדשה בעולל, עם התחושה שהוא נשאר "בחוץ" למרות האהבה לתינוק ועם נזיפות כפולות- על שאינו עוזר מספיק ועל שמה שהוא כן עושה- הוא לא עושה מספיק טוב. מתוך ההבנה שההסתגלות להתרחבות המשפחה היא אתגר לשני בני הזוג, אפשר להתחיל לראות שעזרה קטנה עושה פלאים, וכך גם מחוות קטנות-מילה טובה, חיבוק, עיסוי. חשוב גם לפנות זמן לשיחה ולהקשיב באמת לכאב והעומס של בן/בת הזוג- לא כהאשמה ותלונה, אלא כביטוי לקושי ממשי ורצון לשתף בו. גם כאשר מתפתחת מריבה, חשוב להימנע מ"ברוגזים" ממושכים.

קשר משפחתי- איך צולחים בשלום את הולדת המשפחה?

גיבוש הזהות ההורית, הוויתורים האישיים וההשפעות על קשרים בין אישיים עם הורים, חברים ובני זוג הם אתגרים שכיחים המלווים את התרחבות המשפחה, ולמרות מורכבותם- מהווים גם קרש קפיצה לצמיחה רגשית וזוגית. המפתח להתמודדות עם אתגרים אלו הוא מתן מקום לרגשות, לציפיות ולכעסים- שלך ושל אחרים בסביבתך אשר התרחבות המשפחה משפיעה גם עליהם: החל מהאב שהפך להורה, דרך הורייך שהפכו לסבא וסבתא ועד לחברות הרווקות שמנסות לפרגן אבל גם מתגעגעות.

התמודדויות אלו אינן רללוונטיות רק לזוגות המרחיבים את התא המשפחתי, אלא גם לאמהות חד הוריות אשר מלבד להתמודדות עם הכניסה לאמהות מתמודדות עם אתגרים ייחודיים: עומס משמעותי בהיבט פיסי, רגשי וכלכלי, הבדידות הנובעת משהייה ממושכת לבד עם תינוק צעיר, אכזבות הנובעות מכך שהתינוק אינו מהווה תחליף לזוגיות נחשקת ועוד. למרות אתגרים ייחודיים אלו, הדרך להתמודדות אינה שונה מהדרך בה יכולים זוגות להקל על עצמם את תהליך התרחבות המשפחה: לתת מקום לרגשות, למצוא עם מי לחלוק אותם, לבקש עזרה ולשמור על קשר עם החיים ה"ישנים".