בשלוש שנים האחרונות אני גאה להיות חלק ממשפחת סלונה, כמו בכל משפחה אמיתית יש הרבה מפגשים מרגשים ומפנקים. במפגש האחרון על כמה כוסות או בקבוקי יין טוב מוטי רייף האיש והאגדה פתח בפנינו את הלב.
צילום: גלית סבג
על הבית שגדל בו, על הוריו, החיים כנער, על הורות, על מה שהוביל אותו לתמוך ב"רוח נשית" כי אישה צריכה שתהיה לה עצמאות כלכלית כך למד מאמא שלו, על עולם האופנה הישראלי ומודל היופי שתלוש מכל מציאות הגיונית (ידעתן שמידה 42 זאת המידה האידיאלית לאישה), על נשים יפות ודוגמניות מצליחות שגם הן לא מרוצות ממה שהן רואות, על בן הזוג, הצעת הנישואים המרגשת והאירוסים, על אהבה בלי תנאים ובעיקר נתינה בלי לצפות לתמורה ובטח לא חומרית כי כמו שמוטי אומר "ההוא שם דואג לי מלמעלה יש לי רק פרצוף של איש עשיר" ובעיקר על הבחירות שהוא עשה בחייו שהובילו אותו עד למועצת עיריית ת"א, וכשאני יושבת ומתמוגגת אני נזכרת שפעם היתה פרסומת כזאת ש"משפחה לא בוחרים", אני לא יודעת מי בחר עבורי את המשפחה שלי אבל מה שבטוח שלא הייתי מחליפה אותה.
מי שמגיע אלינו לארוחות משפחתיות צריך להיות מאד מרוכז בהסבר לגבי הנוכחים במפגש. אני הקטנה מתוך ארבעה ילדים, יש לי אחות גדולה (הנה זה מתחיל, חצי אחות רק מצד האבא, ולא הוא לא היה גרוש, הוא התחתן עם אמא שלי אלמן), יש לי אח אחד גדול (בן יחיד בן שלוש בנות להורים עירקים מיד מכתיר אותך ונותן לך זכויות של שיח סעודי), מצד שני אמא שלי תמיד אמרה "בנות זה טוב לאמא" אז המצב כמו שאומר מארק צוקרברג complicated, ויש עוד אחות גדולה מה שנקרא ילדת סנדביץ שנקראת על שם האישה הראשונה של אבא שלי (זאת שנפטרה לפני שהתחתן עם אמא שלי, בסה"כ הגיוני לא?).
ויש אותי. לי קוראים שילת.
בגילי אין אף אישה שנולדה עם השם שילת חוץ ממני, וגם כאן יש סיפור. לקח להורים לי הרבה זמן לבחור לי שם, אמא שלי רצתה לקרוא לי דנה על שם אמא שלה דינה ובואו נודה על האמת כמה חתנים רוצים לקרוא לילדה שלהם על שם החמה?
מפה לשם אבא שלי שהיה אדם מאמין וביקר כל שבת בבית כנסת ביקש מהרב שיברך על כך שנולדה לו בת, ביקש הרב לדעת את שמה של הילדה, אך עדיין אין לי שם, זוכרים? אבא שלי הסתכל על ארון הקודש וראה שכתוב שם "שיוויתי יהוה לנגדי תמיד" ואמר לרב "שילת, קוראים לילדה שילת" (וכאן ההסבר לשם שלי שהוא בעצם ראשי תיבות). שמח וטוב לב חזר אבי הביתה והודיע שקוראים לילדה שילת. השמועה מספרת שלקח לאמא שלי שנה להסתגל לשם תוך כדי קריאות "אילת, מילת, פילת" הכל חוץ משילת. עד היום אמא שלי קוראת לי שיייילת (בעלי מחקה אותה ממש טוב).
כולנו גדלנו, כולנו התחתנו. בסטטיסטיקה של גירושים במשפחה אומרים שאחד מתוך שלושה ילדים מתגרש. שברנו את הסטטיסטיקה, אצלנו זה היה שלושה מתוך ארבעה. ושוב כולנו התחתנו. כששאלו איך אמא הגיבה לעניין הגירושים והחתונות אמרנו בצחוק שאמא פשוט אוהבת חתונות ואנחנו עושים את זה בשבילה. אז כשבאים אלינו לארוחת שישי ויושבים בעל מספר אחד (עם הבת זוג שלו ושני הילדים המקסימים שלה) עם הבעל מספר שתיים יחד באותו שולחן וכולם שמחים וטובי לב מי שמסתכל מהצד לא ממש מבין.
אני תמיד אומרת שהרווחתי שני גיסים מדהימים והילדים שלי הרוויחו "בני דודים".
מה שהכי יפה במשפחה שלנו שלא חשוב מי צריך מה וגם אם נדמה לו שהוא לא צריך כלום תמיד כולם יהיו שם בשבילו, אח שלי טוען שכל דבר קטן עובר אצלנו כמו ברשת Cnn ומדווח מיד בזמן אמת.
אמא שלי בת 82 ולא מוותרת לנו על המפגשים המשפחתיים ובצדק, אין כמו משפחה, גם אם את חלק ממנה לא בחרנו. הדברים הטובים בחיים מגיעים מעצמם וטוב שיש מי שדואג לנו שם למעלה.
