משימה מספר 2: לעשות משהו שלא עשיתי מעולם

איך בדיוק הגעתי למצב שבו אני מבלה לילה באוהל מחוץ לבית, אבל ממש מחוץ לבית- על הדק בגינה האחורית.

בוקר חדש מפציע
בוקר חדש מפציע בחצר שלנו

זה כנראה הולך להיות הפוסט העלוב ביותר שקראתם אי פעם.

לא רק בגלל הקונספט השחוק הזה, של "לעשות משהו שלא עשיתם אף פעם בחיים"
אלא גם ובעיקר בגלל התוצאה הבלתי צפויה של המשימה הזו. והנה הפרטים:

נולדתי חנונית. כן. אני בטוחה.
גם אם הייתי נולדת למשפחה של הִיפִּים, או במשפחת פשע, או במשפחה של אופנוענים כבדים,
הייתי כנראה עדיין הילדה החנונית- זו שנשארת בבית לצייר או לעשות שיעורים.
אני זוכרת את עצמי בגיל עשר יודעת שיש לי מחשבות של גיל ארבעים. כובד ראש וכל זה. ניהול סיכונים.

אז כמובן שבגיל ההתבגרות הצלחתי להסוות את זה, והייתי סבבה לגמרי (או לפחות ככה אני זוכרת את עצמי, ואתם לא חייבים לשבור לי את המילה).

בכל מקרה, התבגרתי בקצב סביר, לא עשיתי שטויות ולא התחברתי עם חריגים, ולא עשיתי קעקועים, ולא מצאתי את עצמי מקיאה אצל מישהו בשירותים, ולא הרגזתי יותר מדי את ההורים (אפילו יחסית לחברי הדתיים), ונשארתי חנונית גם כשירדנו לסִינַי, וגם כשאמא שלי מצאה בָּאנג במקרר של הדירה המשותפת (לא שלי!).
ואחרי שנים הפכתי לאמא חנונית, ונשארתי חנונית גם כשכולם התחילו לאמץ תחביבים מגניבים חדשים, כמו מרתונים בוינה (WTF!) או פסטיבלי מידברן , או הפרשות חלה משותפות או טיולי ג'יפים רק לנשים.

בכל מקרה, לקראת גיל ארבעים ותשע התחלתי להשלים עם זה שיש דברים שאני לא אעשה בחיים.

ואז, הגיע יונתן.

יונתן הוא השלישי שלנו וזה שעושה לנו יסורי מצפון על זה שאנחנו הורים לא מספיק משקיעים. כי בראשון ממש השקענו (חוגי יוגה לתינוקות ומשחקי קופסא בערבים), ובשני גם כן השקענו, אבל קצת פחות (לגו רק בסופי שבוע ופיצה לפעמים), ויונתן- שנולד כבר לתוך משפחה מן המוכן – הוא כל היום בטלויזיה כי אבא עסוק ואמא עובדת והאחים כבר גדולים.

ויונתן הכי רוצה לישון עם חתולים.
אבל לחתולים אסור להכנס הביתה, כי אבא אלרגי (שלא לומר שונא) חתולים.

מפה לשם, אין דרך קלה לספר לכם את מה שעשיתי (שלא עשיתי עוד אף פעם בחיים):

את האוהל בנינו בחצר, על הדֵק, מחוץ לטווח הממטרות, וגררנו לתוכו שני מזרונים. פתחנו את החלונות של האוהל  וראינו את המנורות של הפרגולה (ולא את הכוכבים)
וככה מצאתי את עצמי, אישה בת ארבעים ותשע, ישנה על מזרון בתוך אוהל מחוץ לבית באמצע אוגוסט, בחברת ילד בן אחת עשרה וארבעה חתולים.

כן, וגם על זה כתבתי שיר:

וידוי

כָּל הַיָּמִים, כָּל הַיָּמִים
הָיִיתִי חוֹלֶמֶת עַל כּוֹבַע קְסָמִים
כּוֹבַע עֲנָק עִם תִּיתוֹרָה רְחָבָה
שֶׁהוֹפֵךְ אוֹתִי לְסּוּפֶּר- מַגְנִיבָה…

אֲבָל:

בַּחוּרָה קוּלִית (בְּעִבְרִית: קְרִירָה)
הֲרֵי כְּלָל לֹא יוֹדַעַת מָה זֶה תִּיתוֹרָה!
הָיִיתִי נַעֲרָה סְבִירָה בַּפַּרְבָרִים,
פָּחוֹת מַגְנִיבָה, יוֹתֵר תּוֹלַעַת סְפָרִים.

לֹא הִשְׁתַּכַּרְתִּי מֵעוֹלָם, נִשְׁבַּעַת,
גַּם לֹא שָׂחִיתִי עֵירֹמָה בַּיָּם,
מֵעוֹלָם לֹא קָפַצְתִּי בַּאנְגִ'י
(וְנַרְאֶה שֶׁגַּם לֹא אֶקְפֹּץ לְעוֹלָם).

מֵעוֹלָם לֹא סִיַּמְתִּי סִיגַרְיָה
(חוּץ מִכַּמָּה שַאכְטוֹת פֹּה וְשָׂם)
גַּם סַמִים מֵעוֹלָם לֹא נִסִּיתִי,
בְּקֹּשִׁי צִינְגָלֶה בְּאַמְסְטֶרְדַם.

אֲבָל.

אֲבָל הָיִיתִי חוֹקֶרֶת טֶבַע,
וְהָיִיתִי מוֹרָה וְהָיִיתִי נַגָּר,
הָיִיתִי נַהָג וְגַנָּן וְצַיֵּרֶת,
נוֹלַדְתִּי בַּעִיר וְגַרְתִּי בַּכְּפָר.

הָיִיתִי מְקוֹמִית וְהָיִיתִי מְהַגֶּרֶת,
קַנְיָנִית, זַבָּנִית וְנִבְחֶרֶת צִבּוּר,
הָיִיתִי לְבַד וּבְזּוּג וּבְפֶּרֶד,
תִּקַּנְתִּי לְבַד אֶת הַלֵּב הַשָּׁבוּר.

טִיַּלְתִּי בַּאוֹר, קָפָאתִי בַּשֶּׁלֶג,
לִטַּפְתִּי פִּילִים וְחַיּוֹת אֲחֵרוֹת,
נִכְשַׁלְתִּי וְקַמְתִּי, בָּנִיתִי מֵאֶפֶס,
קָבַרְתִּי מִלִּים בַּמְּגֵרוֹת.

הָיִיתִי יָפָה וּשְׁמֵנָה וּבָאֶמְצַע,
שָׁבַרְתִּי קִירוֹת ושָׁבַרְתִּי כֵּלִים,
בָּנִיתִי אַלְפַּיִם תֵּאוֹרְיוֹת בְּעֵרֶךְ,
נִהַלְתִּי תַּקְצִיב שֶׁל מִילְיוֹנֵי שְׁקָלִים.

גָּזַרְתִּי, תָּפַרְתִּי, חָרַזְתִּי, רָקַמְתִּי,
חָלַמְתִּי פַּעֲמִיִּים אֶת אוֹתוֹ חֲלוֹם,
פִּרְסַמְתִּי, שִׁוַּקְתִּי, נָאַמְתִּי, הִסְבַּרְתִּי,
עָשִׂיתִי אַהֲבָה וּמִלְחָמָה וְשָׁלוֹם.

הַיּוֹם אֲנִי בַּת אַרְבָּעִים וָתֵשַׁע
זֶה מַשְׁאִיר לֹא הַרְבֵּה, כְּבָר רוֹאִים אֶת הַסּוֹף…
בִּשְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ כַּנִּרְאֶה תִּמְצְאוּנִי
שִׁכּוֹרָה, מַסְטוּלָה, בְּבִּיקִינִי, בַּחוֹף.

אהבתם?
לחצו על לחצן עקוב אחרי
ותקבלו את הפוסטים בדחיפה למייל שלכם.