משימה מספר 1: לשחרר את תחושת ההחמצה

אני לא יודעת אם אצליח להפסיק להרגיש שהחמצתי. אני יודעת שיש לי די והותר וכל שעלי לעשות הוא לומר תודה.

החיים ורודים למרות הכל
החיים ורודים למרות הכל
החיים ורודים למרות הכל

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרַי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.

אני ממש לא מבינה למה צריך ללמוד את ביאליק בגיל שש עשרה.

בגיל שש עשרה, בדיוק הייתי עסוקה בנעורים, ובדיוק גיליתי מה זו אהבה.
אז איך יכולתי להבין את התחושה החמוצה הזו, של גבר או אישה בגיל העמידה, שעומדים מול המראה ביום רגיל שכזה, ורוטנים לעצמם על ההונאה הגדולה של הזמן:
הכוכבים רימו אותי, היה חלום אך גם הוא עבר, עתה אין לי כלום בעולם, אין לי דבר.

אני לא יודעת מתי החלה תחושת ההחמצה לקנן במוחי. האם זה היה לקראת משבר גיל הארבעים? אולי קצת אחרי? אני, שתמיד הייתי מרוצה מעצמי (יש שיגידו- אפילו קצת יותר מדי), לפתע מצאתי את עצמי משווה הישגים והצלחות עם אחרים, עם חברים, בני דודים ומכרים.
ואם הגיל לא היה טריגר עוצמתי מספיק, הנה הגיע הפייסבוק, ספר הפרצופים המחייכים, המאושרים, המסופקים והמרוצים, ופתח את התחרות לסטנדרטים חדשים, שאינם כלל וכלל ברי השגה.

היה נראה כאילו לכולם יש מתכון סדור לאושר ולהצלחה.
ואם מישהו היה בודק את הפיד שלי, היה חושב שגם לי יש.

אבל אין לי. ולקח לי זמן להבין שלאף אחד אין:
גם לאלה שמסבירים לך איך להגיע לאושר.
גם לאלה שמתרגלים נשימות.
גם לאלה שעברו לגור בברלין, או בהודו, או בגליל העליון.
גם לאלה שטסים כל שנה עם המשפחה לסקי.
גם לאלה שמסריטים את עצמם אחרי ריצת בוקר.
גם לאלה שיודעים מה זה טנטרה.
גם לאלה שעושים ים בכסף, גם לאלה ששותקים במדבר.

לאף אחד אין מושג קצוץ, ולכולם יש קמצוץ החמצה:

שלא הספקתי
שלא התאהבתי
שלא ראיתי עולם
שלא למדתי
שלא עשיתי כשהיה לי זמן/ כסף/ תמיכה/ חברים.

כמה ספרים נכתבו על זה.
כמה סרטים נעשו.
ועדיין אף ספר או סרט לא מכין אותך לדבר האמיתי.
לתחושה המתעתעת הזו שהזמן נגמר ו…מה, זה הכל?

אני לא יודעת אם אצליח להפסיק להרגיש שהחמצתי. אני יודעת שיש לי די והותר וכל שעלי לעשות הוא לומר תודה.
יש הטוענים שאנשים דתיים מסופקים יותר, הכרת הטוב וכל זה. אבל אני מכירה כמה דתיים שמתמודדים עם תחושת ההחמצה לא פחות.
אז כנראה שעלי ללמוד לחיות עם זה. והנה, גם כתבתי על שיר:

פעם הייתי

פַּעַם הָיִיתִי הֲכִי
מֻכְשֶׁרֶת בַּכִּתָּה.
מְאֹד מֻכְשֶׁרֶת.

כֻּלָּם אָמְרוּ:
אֶת כָּל כָּךְ מֻכְשֶׁרֶת,
אֵיזֶה כִּשָּׁרוֹן יֵשׁ לַךְ,
אֶת כָּל כָּךְ מְלֵאָה כִּשָּׁרוֹן.
כֻּלָּם רָצוּ לִהְיוֹת בְּקִרְבַתִי,
שֶׁמָּא יִדְבַּק בָּהֶם מְעַט כִּשָּׁרוֹן
אוֹ שֶׁלְּפָחוֹת יִהְיוּ חֵלֶק
מֵהַעֲשִׂיָּה הַכִּשְׁרוֹנִית,
שֶׁנִּהְיֶה יַחַד בָּעֲשִׂיָּה
הַמְּלֵאָה כִּשָּׁרוֹן,
בָּאוֹר הַזֹּהֵר שֶׁיּוֹרֵד עָלַי
מִלְּמַעְלָה. מֵהַגַּנִּים.
מִכִּשָּׁרוֹן מוּלָד.

וְיוֹם אֶחָד-
לֹא יָדַעְתִּי מָתַי,
נִפְרָד הַכִּשָּׁרוֹן מִמֶּנִּי וְהָלְאָה,
לְפֶתַע לֹא הָיִיתִי מֻכְשֶׁרֶת
בִּכְלָל, וְלֹא הָיָה מְשַׁנֶּה
אִם אֲנִי כָּל כָּךְ מֻכְשֶׁרֶת,
הָיִיתִי צְרִיכָה לִהְיוֹת
יוֹתֵר וְיוֹתֵר רְגִילָה.

הָיִיתִי וְעָשִׂיתִי וְהֵכַנְתִּי,
וְיָלַדְתִּי וַהֵנַקְתִי וְכָרַכְתִּי,
וּבַכְּרִיכִים אֵין צוֹרֵךְ בְּכִשָּׁרוֹן
רַק בְּהַתְמָדָה, הַתְמָדָה,
הַהַתְמָדָה מְשַׁחְרֶרֶת,
הַהַתְמָדָה הוֹרֶגֶת אֶת הַכִּשָּׁרוֹן.

וְלֹא בִּימֵי הוֹרִים לֹא הָיָה צָרִיךְ
לִהְיוֹת מֻכְשֶׁרֶת,
וְלֹא בְּשִׂיחוֹת עִם הַבַּנְק
לֹא צָרִיךְ כִּשָּׁרוֹן.
וְלֹא בִּנְשִׂיאָת הַשַּׂקִּיּוֹת וְלֹא
בְּהַחְלָפַת הַמַּטְבְּעוֹת וְלֹא
בְּכִבּוּי הָאוֹרוֹת-
נִשְׁכַּח הַכִּשָּׁרוֹן. כְּבָר אֵין
מִי שֶׁיַּחְשֹׁק בּוֹ.
כְּבָר אֵין כֻּלָּם,
כְּבָר אֵין כִּתָּה.

לְבַד, עִם הַכָּרִיךְ בְּיָד אַחַת
וְעִם שַׂקִּית מְלֵאָה כְּבִיסָה
אֲנִי מְיַצֶּרֶת כְּלוּם
בְּכִשָּׁרוֹן גָּדוֹל.

מאי 2017

אהבתם את הפוסט?
לחצו על לחצן "עקוב אחרי" ותקבלו הודעה על הפוסט הבא, שהוא משימה #2 !
אשמח גם לתגובותיכם.