משימה מספר 3: ארוחת בוקר בטיפאני'ס

מסתבר שככל שהזמן נוקף, רשימת ההשלמות שאני חייבת להספיק רק הולכת ומתארכת.

אם לא ניו יורק אז לפחות סרט על ניו יורק
אם לא ניו יורק אז לפחות סרט על ניו יורק
אם לא ניו יורק אז לפחות סרט על ניו יורק

חדות העין ביניכן יבחינו, שכבר שבועיים אני כותבת על משימות קטנות ולא חשובות. זה קצת כי אני דחיינית, וקצת כי אני דוחה את הכתיבה על המשימות הגדולות והכואבות יותר לזמן מתאים יותר.

אוקי. מה זה משנה.

המשימה השלישית שלי היא במסגרת מבצע סגירת פערים, או השלמת חוסרים, או כמו שהיינו אומרים בשנות השמונים: לתקן חורים בהשכלה. כי מסתבר שהשכלה זה הרבה יותר ממה שלמדנו בבית הספר. השכלה זה כמה אלפי שנות מחשבה אנושית, שזה באמת המון. פתאום זה נראה הגיוני שביטלו את כל האנציקלופדיות, כי ממילא הן לא יכלו להכיל את כל הידע המטורף שהצטבר פה על הפלנטה. וחבל על כל העצים והנייר.

אז נכון שיחסית לכל מיני אנשים, יש לי ידע לא רע בכל מיני תחומים. אבל אצלינו (וכשאני אומרת אצלינו אני מתכוונת למשפחות הישגיות המעודדות הצטיינות עיונית)- "כל מיני אנשים" זה לא הסטנדרט. הסטנדרט הוא הרבה יותר גבוה: נניח ישעיהו ליבוביץ. נניח מיכאל הר סגור. נניח- במצב הכי גרוע- ירון לונדון. או קובי מידן. ואני, שלמדתי בבית ספר דתי, אמנם יודעת לדקלם את קינת דוד בעל פה (הרי בגלבוע) ולהתפלפל לגבי מקור האיסור לרכב על אופנים בשבת (פן יתפנצ'ר), אבל בכל שנות לימודי הרשמיים לא נתקלתי בקלאסיקות מהסוג שפוגשים במוסף של עיתון הארץ: אריסטו, מרקו פולו, פרויד או סימון דה בובואר.

אבל זה לא אומר שאני לא אגיע לזה יום אחד!

והיום הזה אכן הגיע, ואני נחושה להתחיל להשלים את כל החוסרים בהשכלה הכללית שלי, מ-ע-כ-ש-י-ו:

לקרוא "הזקן והים" – בוצע !
לבקר בהיכל הספר- בוצע!
לצפות בקליפ של ארקייד פייר עם דיויד בואי – בוצע!

מסתבר שככל שהזמן נוקף, רשימת ההשלמות שאני חייבת להספיק רק הולכת ומתארכת. ליד מיטתי מוטלים ספרים שקניתי והחלפתי ומעולם לא הגעתי אליהם. בדיסק הקשיח של המחשב מחכים סרטים מופלאים (החל באחים מארקס וכלה בלארס פון טרייר, ימח שמו וזכרו, המיזוגן) שמחכים בדממה ללחיצת "הפעל". רק לעיתים רחוקות אני מצליחה לפנות את הזמן ואת הראש ולפרגן לעצמי איזה שעתיים, לצורך השלמת עוד משימה מתוך הרשימה.
וכדי שלא אסבול לבד, אני מכריחה את כולם להנות איתי.

אז הנה אני מגיעה לפואנטה.

אחרי שבדקתי שאין כלום בטלויזיה, ואחרי שהשלמתי מלא מטלות של עבודה, ואחרי שהתנדבתי להכניס את הכלים למדיח, הודעתי למשפחה שהערב רואים, סוף סוף, את "ארוחת בוקר בטיפאני'ס".

מה זה? שאלו הילדים.
קלאסיקה, אמרתי.
זה עם דיבוב? שאל הקטן
נסביר לך, אמרתי.
חייבים? שאל השני.
חייבים. אמרתי.
כמה זמן זה יקח? שאל הבעל.
כמה שיקח.

האמת, הם השתדלו.

ארבעה מתוך חמישה התחילו לראות איתי את הסרט. אמנם עם הנייד ביד, אבל לפחות בלי קול. הם נשברו אחד אחד, ונשרו בשקט בשקט. קודם הצעיר (אמא, זה לא מענין אותי), אחר כך הגדול (טוב, זה לא משתפר). ציון לשבח מקבל הבעל, שנשאר איתי עד סוף הסרט כאות הזדהות ובלי חשק רב, לא הפריע עם הערות ביניים ולא עם תלונות מיותרות, ורק אמר בסוף: נו, שוין (שזה יאללה יאללה אבל באידיש).

אבל אני.

אני אהבתי את העיצוב הנהדר ואת הגאונות של התלבושות, אהבתי את הדיאלוגים המהירים ואת הפסיכולוגיה בגרוש, אהבתי את החתול הג'ינג'י ואת ההומור הדק, אהבתי את המוזיקה ואת ניו יורק של לפני מליון שנה. וכן, אודרי הפבורן היא באמת שחקנית מאד חיננית ודי בינונית, וכן- היא באמת אנורקטית (חכו עד לסצינה עם החלוק הכתום). ואני לא יעשה לכם ספוילר, אבל רק אומרת: הם בכלל לא אוכלים ארוחת בוקר בטיפאני'ס!

ולסיום, יש את השיר הזה של deep blue something, שנקרא על שם הסרט, שאני ממש ממש מחבבת אותו, אז תרגמתי אותו בשבילכם ובשביל הנשמה:

Breakfast at Tiffanie’s / deep blue something

אַתָּה אוֹמֵר- אֵין שׁוּם דָּבָר בֵּינֵינוּ,
זּוֹ לֹא אוֹתָהּ קַרְקַע תַּחַת רַגְלֵינוּ,
שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְפַּצְּלִים.
אַתָּה תֹּאמַר- יֵּשׁ עוֹלָם שָׁלֵם בֵּינֵינוּ,
הַחַיִּים מַפְרִידִים בֵּינֵינוּ,
אֲבָל בָּרוּר לִי שֶׁזֶּה סְתָם מִלִּים.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: מָה עִם אֲרוּחַת בֹּקֶר בּטִיפאנִי'ס?
וְהוּא אָמַר: אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי זוֹכֵר,
זֶה הָיָה אחלא סֶרֶט, שְׁנֵינוּ אָהַבְנוּ,
וַאֲנִי אוֹמֶרֶת- הִנֵּה, יֵשׁ לָנוּ מַשֶּׁהוּ מְחַבֵּר.

אֲנִי רוֹאָה, אַתָּה הַיָּחִיד שֶׁמַּכִּיר אוֹתִי,
וְעַכְשָׁו אַתָּה רוֹאֶה דַּרְכִּי,
אֲנִי כַּנִּרְאֶה לֹא מְבִינָה כְּלוּם.
מָה עַכְשָׁו? בָּרוּר שֶׁזֶּה הַסּוֹף,
אֲנִי שׂוֹנֵאת סוֹפִים,
כְּשֶׁהַכֹּל נִשְׁאַר פָּרוּם.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: מָה עִם אֲרוּחַת בֹּקֶר בּטִיפאנִי'ס?
וְהוּא אָמַר: אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי זוֹכֵר,
זֶה הָיָה אחלא סֶרֶט, שְׁנֵינוּ אָהַבְנוּ,
וַאֲנִי אוֹמֶרֶת- הִנֵּה, יֵשׁ לָנוּ מַשֶּׁהוּ מְחַבֵּר.

קישור לקליפ של השיר: