משימה מספר 15: להיות לבד (ולאהוב את זה)

שילה לוין הוא גרסה מוקדמת של קרי בראדשו. שלושים שנה לפני "סקס והעיר הגדולה" מדווחת שילה על חיי הרווקות בעיר הגדולה, וסוגרת חשבון עם ההורים שלה, עם כמה שמוקים אכזריים ועם הקריטריונים הבלתי אפשריים לגוף מושלם. זה ספר מצחיק ונועז, ציני וכתוב היטב. הוא נכתב לא כזה מזמן: בשנות השבעים. תקופה שבה היה מותר לומר "כושי". תקופה בה חלומה של נערה מהוגנת היה להיות "רעיה ואם".

כיף לי עם עצמי
כיף לי עם עצמי
כיף לי עם עצמי

אתם מכירים את מקרים האלה שפתאום בלי כל אזהרה אתם נתקלים במזכרת מן העבר? מין סגירת מעגל שלא הייתם מודעים אליה, שלא ידעתם כמה היא חסרה, והנה היא לפתע מוטלת לרגליכם?
אז ככה.
לפני כך וכך ימים מצאנו את עצמינו- הבנזוג ואני- מול מאוורר קטן במבנה טרומי מיושן באחד הקיבוצים בצפון, בודקים אפשרות לסוג של חופשה משפחתית. בעוד הוא ואני משוחחים עם הפקידה ומעל ראשה מחליפים מבטים של "זה נראה מוזנח מהצפוי, כנראה לא תהיה פה עסקה, אבל אנחנו רוצים להשאר מנומסים", תפסה את עיני ארונית קטנה בפינת החדר, בה נחו ספרי יד שניה להשאלה. מעמדם של ספרים משומשים בעת הזאת נמוך ממעמדם של פקקי קולה. מפקקים של קולה אפשר לעשות  חנוכיה ממוחזרת, ומספרים משומשים אי אפשר לעשות כלום, ודינם נחרץ לנדודים אינסופיים מפינת השאלה אחת לשניה, בחיפוש אחר גואל. ספרים משומשים יש כמו מים, אפילו יותר ממים. מים הם משאב מדינה. לספרים משומשים אין אב ואם.

קיצקץ.
אני ניגשת לפינת הספרים ומחטטת. יש לי אובססיה קשה לסדר מדפי ספרים, אז אני מתחילה לפנות מדף ולהחזיר את הספרים מסודרים לפי גודל או מצב שימוש, ותוך כדי בודקת אם יש מציאות.

ויש.
כמובן.
לידי נופל ספר שמנמן בכריכה מצהיבה- ליטרלי מצהיבה כמו שהבן שלי אומר-  ומשהו בשם שלו מצלצל מוכר:
שילה לוין.
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק.
דה ז'ה וו.
דה ז'ה וו חזק.
בקשתי רשות וחזרתי הביתה עם שילה לוין בזרועותי. הרי כל מה שספר ישן מבקש הוא שיפתחו אותו רק עוד פעם אחת.

ואז נזכרתי.
הייתי בת ארבע עשרה, וגרנו בניו יורק. הייתי טינאייג'רית, והייתי זרה. ובין הבנות המצחקקות בכיתה שלי היה באז גדול על איזה ספר נורא מצחיק ונועז שקראו לו- אכן ניחשתם:
Sheila Levine Is Dead and Living in New York

הגיע הזמן לסגור מעגל.
פתחתי את הספר.

שילה לוין הוא גרסה מוקדמת של קרי בראדשו. שלושים שנה לפני "סקס והעיר הגדולה" מדווחת שילה על חיי הרווקות בעיר הגדולה, וסוגרת חשבון עם ההורים שלה, עם כמה שמוקים אכזריים ועם הקריטריונים הבלתי אפשריים לגוף מושלם. זה ספר מצחיק ונועז, ציני וכתוב היטב. הוא נכתב לא כזה מזמן: בשנות השבעים. תקופה שבה היה מותר לומר "כושי". תקופה בה חלומה של נערה מהוגנת היה להיות "רעיה ואם".
זו התקופה בה גדלתי אני.

פאסט פורוורד לחלק השני של הבלוג.

חזרתי הביתה אחר הצהרים ומצאתי אותו ריק לחלוטין. שניים מתוך שלושה ילדים בחרו להזיע במחנה צופים, השלישי מבלה בתל אביב ולא ממהר לחזור. הבנזוג נוסע אחרי העבודה לחתונה של חבר בבת ים, מה שאומר שאני חופשיה. חופשיה!

רעיה ואם, רעיה ואם.
המשפט הזה של שילה מהדהד לי בראש.

כמו שילה לוין, גם מזלי לא שפר עלי, ולא זכיתי להגשים את חלומם של הורי ו"לתפוס" חתן בגיל עשרים.
כמו שילה, טעמתי גם אני מהפרי האסור:
החופש.
החופש להיות לבד.  החופש לגור לבד. החופש לישון לבד. החופש להחליט על עצמי לבד.
בשנות בשבעים אגב (וגם כל ההיסטוריה לפני כן) זו היתה פריבילגיה של גברים בלבד.
נשים היו צריכות להיות רעיה ואם.

קיצקץ.

הבית הריק חייך אלי, ואני חייכתי אליו בחזרה. קודם כל הדלקתי טלויזיה. זיפזפתי בערוצים נידחים של עיצוב הבית ואפיה. ראיתי סרט רומנטי מטופש ונרדמתי על הספה. כשהתעוררתי- בלי שום שעון או טלפון או תלונה של ילד- ראיתי עוד קצת טלויזיה. והכנתי לעצמי סלט שאף אחד חוץ ממני לא אוהב בבית. והוצאתי מן המקפיא ארטיק, ולא חלקתי בו עם אף אחד.
והייתי לבד.
והיה לי כיף חיים להיות לבד.

בלי שום יסורי מצפון. הנה אני אומרת את זה עכשיו, בקול רם וברור:
אני   א ו ה ב ת   להיות לבד.

לא כל הזמן לבד.
אבל כבר לא מתביישת.

חונכתי להיות רעיה ואם. להיות מאושרת רק בזוגיות. יום החתונה הוא היום המאושר בחייך. בלי זוגיות את לא שלמה.

ובכן – זובי.

אני שלמה לגמרי גם כשאני לבד.
אני חכמה, מצחיקה ויפה כמו שאני, באופן שאף אחד לא יכול לדעת. אני יכולה ומסוגלת לעשות הכל, וזוגיות זה רק בונוס. וילדים זה שמחה, בחיי- לא צוחקת.
אבל גם לבד זה כיף.

ולפני שאתם עוברים לקינוח- דהיינו השיר- אל תשכחו לסמן "עקוב" בכפתור הנכון בראש הבלוג, כי אחרי הפסקה ארוכה חזרתי ויש לי עוד כמה דברים להגיד.

שיר ללא שם

לְעוֹלָם לֹא תֹּאהַב אוֹתִי כְּפִי שֶׁאוֹהֶבֶת אֲנִי אֶת עַצְמִי.
לְעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה יָפָה בְּעֵינֵיךָ כְּפִי שֶׁאֲנִי יָפָה בְּעֵינֵי עַצְמִי
עֵת שְׁעֲרִי מִתְּבָּדֵּר בַּרוּחַ, שֶׁמֶשׁ נוֹשֶׁפֶת בְּעָוֹרְפִּי,
וַאֲנִי חָוֹפְשִׁיָה חָוֹפְשִׁיָה חָוֹפְשִׁיָה:
מִמְּךָ, מֵעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, מִלְשוֹנוֹתֵיהֶם הַטּוֹבוֹת אוֹ הָרַעוֹת,
מִכָּל אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְּדָּבָר.