משימה מספר 13: לעצור לרגע, להכיר תודה

אולי זה ישמע קצת ארכאי לומר את זה, אבל אני, אנחנו, גדלנו על ערך שנקרא עבודה. כן, כמו ערכים מוסריים אחרים- צדק, שיוויון. גם עבודה היתה פעם ערך חברתי מוסרי. תנועת העבודה. תורה ועבודה. לך אל הנמלה. דברים כאלה.

לפעמים צריך לעצור
לפעמים צריך לעצור
לפעמים צריך לעצור

השבוע מצאתי את עצמי מגגלת בגוגל לצורכי עבודה את צמד המילים "משפטי מוטיבציה".

וזה מה שיצא:

מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד (לאו דזה)

פעולה היא המפתח הבסיסי לכל הצלחה (פבלו פיקאסו)

או שתכתוב משהו ששווה לקרוא או שתעשה משהו ששווה לכתוב עליו (בנג׳מין פרנקלין)

שום דבר לא יעבוד אם אתה לא תעבוד (מאיה אנג’לו)

הדרך להתחיל היא להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות (וולט דיסני)

הדרך הבטוחה ביותר להצליח היא תמיד להמשיך ולנסות פעם אחת נוספת (תומס אלווה אדיסון)

רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע (אלברט איינשטיין)

זה לא משנה כמה לאט אתה הולך, כל עוד אתה לא עוצר (קונפציוס)

טוב, הבנתם.

וזה מה שעשיתי. לאחרונה. וגם לפני כן. כמעט כל החיים.

אולי זה ישמע קצת ארכאי לומר את זה, אבל אני, אנחנו, גדלנו על ערך שנקרא עבודה. כן, כמו ערכים מוסריים אחרים- צדק, שיוויון. גם עבודה היתה פעם ערך חברתי מוסרי. תנועת העבודה. תורה ועבודה. לך אל הנמלה. דברים כאלה.

והדור שלי ואני עשינו את זה. חשבנו שאם נעבוד קשה נצליח. נצליח במה? לא ברור. אבל היתה בעבודה קשה הבטחה לעתיד טוב יותר. אז עבדנו.

ועל אחת כמה וכמה, אני. מול משבר גיל החמישים מה אני עושה? מוסיפה משימות. וחיה כאילו כל יום הוא היום האחרון שלי. כמו שאמרו לי במשפטי המוטיבציה. אני ילדה צייתנית.

אז בחצי השנה האחרונה כבר עשיתי כל כך הרבה משימות, שאדם שפוי היה עושה בשנתיים, אם בכלל. ועוד לקחתי על עצמי לחפור לכם על כל אחת ואחת. ועוד הוספתי והבטחתי שנגיע לחמישים. משימות. אז אני עובדת גם בלבצע את המשימות וגם בלתכנן את הבאות בתור.

ואז הגיע היום הזה. היום היום. היום הזה ממש.

היום בדיוק אני בת חמישים. לפי התאריך העברי.

והמשימה השלוש עשרה שלי היא לעצור.

לעצור לרגע.

לנשום.

להסתכל אחורה. לא בזעם. (זעם זה הברירת מחדל של כל שאר ימי השנה).

להביט סביב ולראות מה יש לי. מה השגתי.

ולהכיר תודה.

כשהיינו בתיכון השתעשענו בשאלה הדבילית: לאיזו תקופה בזמן היית חוזרת.

מודה שרוב חברותיי נפלו במלכודת הקרינולינות.

אבל לא אני. אני לא. תמיד ידעתי שהזמן הטוב ביותר להוולד בו הוא עכשיו.

ועכשיו, זה כבר חמישים שנה שאני פה. בעולם הזה. ותכלס, יכול היה להיות יותר גרוע.

אז תודה על שזכיתי לגדול בזמן ובמקום שבו לא מתים מנפחת הסירפד או מספחת השן. שבו ניתן לקבל השכלה (כמעט) בחינם. שבו אישה יכולה לומר לגבר מה לעשות והוא לא ירביץ לה בגלל זה. שבו אני יכולה לבחור מה לאכול וכמה (יותר מדי) ומה ללמוד ואיפה. ובאיזו עבודה מגניבה לעבוד. ומתי לקחת יום חופש.

תודה שהיו לי סבא וסבתא, שניים מכל סוג, בתקופה שלילדים בני גילי לא היו.

תודה לסבא שלי עם חוש ההומור האדיר, ותודה לסבא השני עם הבלי חוש הומור, זה שלימד אותי לשוחח עם פרחים.

תודה לסבתא האחת שאמרה את דעתה בכל מקום ולכל אחד, ולסבתא השניה שהקפידה לעולם לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

תודה להורי.

שהביאוני עד הלום. תכלס.

תודה לאמא, שלימדה אותי כל מה שאישה צריכה לדעת:

לעמוד על שלי. לתפעל מקדחה. ולהכניס את הבטן.

ותודה לאבא שלי. שבמקום לדבר הוא מחבק.

ותודה לשניהם שהיה להם את השכל (או האומץ) לתת לבת שלהם הקטנה לישון במיטה עם חתול רחוב.

תודה לגבר המוזר שהסכים להתחתן איתי למרות שכבר מהדייט השני היה ברור שזה לא יהיה קל. תודה שהוא מנקה אחרי את הסימנים של השוקולד ומסכים שאני אכתוב גם עליו- בתנאי שהוא לא יהיה חייב לקרוא.

תודה לאנשים שפגשתי בדרך וגרמו לי לראות את הדברים מזוית קצת שונה . תודה לחברים שלי, ולבני דודים. במיוחד לאלה שטורחים לספר לי שהם קראו את הבלוג וצחקו.

תודה לילידים שלי שהם המורים שלי.

תודה על שאני יכולה לצאת לחצר בשמונה ורבע בבוקר, אחרי ששמתי את הילדים במוסד, להתישב בפינה שטופת השמש על הספסל שאספתי מהרחוב, תחת עץ המברשות היפני, עם כוס קפה ביד, ולסלק את הפרצוף של החתול שמנסה לשתות את הקפה שלי, ולעשות לא כלום, שום דבר, נישט, נאדה. רבע שעה של כלום.

ממחר נתחיל לספור את החמישים שנים הבאות.

אה, ושיר. שיר יומולדת. עצב מהול בשמחה.

ינואר

הָיִיתִי הַיּוֹם בְּבֵית הֶעָלְמִין.
יוֹם הֻלַּדְתִּי הַיּוֹם.
הָלַכְתִּי אַחַר גַּלְגַּלֵי הָאֲלֻנְקָה
שֶׁל אִישׁ אֶחָד מֵת שֶׁלּא הִכַּרְתִּי,
שֶׁעַל קִבְרוֹ יִהְיֶה כָּתוּב
בִּכְתָב יָדוֹ שֶׁל הַקַּבְרָן
עַל קֶרַע קְּלָף נְיָר לָבָן
לְצַד מִכְסֶה בֶּטוֹן זְמַנִּי:
כ' בְּטֵבֵת
יוֹם הֻלַּדְתִּי.

אָדָם נוֹלַד אָדָם מֵת
וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת,
וְלִי נוֹתְרוּ עוֹד כָּך וְכָך שָׁנִים
וַאֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת
שֶׁלּא יִתְּנוּ הַקַּבְרָָנִים
לִשְׁתֹּל שָׁקֵד עַל גּוּפָתִי הַמֵּתָה,
לָכֵן נִגְזַר עָלַי לְהִסְתּוֹבֵב
בְּכָל מָקוֹם לִפְנֵי מוֹתִי עִם
שְׁתִיל קָטָן מוּטְמָן אַתֶּם יוֹדְעִים כְּבָר אֵיפֹה,
כְּמוֹ דֶּקֶל אַבְשָׁלוֹם
(מַעֲשִׂיָּה כָּל כָּך יָפָה)
אוֹ כְּמוֹ גַּלְעִין הַדֻּבְדְּבָן
שבְּמִצְחוֹ שֶׁל הַבָּרוֹן,
שֶׁיְּלַבְלֵב וִישַׂגְשֵׂג מִמֹּחַ עַצְמוֹתַי
וְיַהֲפֹךְ אוֹתִי לְעֵץ פּוֹרֵחַ
מְפוֹאָר
כָּל יָנוּאָר.

(מוקדש למיכל בן ארי גרינברג)