בחודש האחרון אני מוצאת את עצמי מקבלת את עצמי מחדש. זה התחיל בחורף 2017 ונמשך עד לרגע זה (כולל).
אני נחושה להעביר מסר חיובי לכל אלו שיזדהו עם אשר אכתוב כאן.
והפעם הנושא עוסק ב- שחרור עכבות.
המודעות העצמית הגבוהה שלי התחילה בגיל 14. גדלתי ברמת גן של שנות ה-90, כחלק מדור ה-Y ולמדתי בבית ספר יסודי שבנוי על 8 שכבות גיל. התיכונים ברמת גן נחלקו אז לרמות שונות, ואני? ילדונת שניחנה בהישגיות וקליטה מהירה. וכך מצאתי עצמי נרשמת לתיכון "אוהל שם", בעידוד הוריי אשר הביאוני עד הלום. במקביל, כל חברותיי נרשמו לתיכונים אחרים בעיר וכך הופרדנו על ידי מסגרות שונות. ב-1 בספטמבר כף רגלי דרכה לראשונה בכיתה ט6. מי חשב שזה יהיה ה-צעד המשמעותי בדרך לפצע ילדות עמוק… פצע שלא הפסיק לדמם מאז. אתן הייתן חבורת "בוורלי הילס" ואני הייתי הילדה החייכנית שרצתה להתחבר. תמיד הייתי "תקשורתית, וורבלית ואוהבת להתחבב על הסביבה. ניצלתן את תמימותי וסקרנותי, צחקתן עליי מאחורי גבי ואפילו גרמתן לחבורת בנים שסגדו לכן, להעביר אותי לינץ' חברתי של ממש. שנים ניסיתי להבין מה המשמעות של הכינוי שהדבקתן לי, קצת מצטערת שגיליתי… עוד פיסת ביטחון נפלה לה… מדהים כמה בני נוער יכולים להיות אכזריים. אז עברו השנים ואני המשכתי להיות חבולה וכאובה ושנאתי אתכן ואת מי שגרמתן לי להפסיד. איבדתי את עצמי לדעת, איבדתי את הישגי ילדותי ואת האמון שלי בעולם. חתכתן את הבשר החי שלי, עם סכין העלבון, התעללות רגשית וגופנית וכך גרמתן לפצע שעד לאחרונה לא הפסיק לדמם.
היום, בהיותי בת 29 חודש וקצת… אני נזכרת בחוויה הנוראית שעברתי… למרות הזמן שעבר, אני מרגישה עצב וכאב, בעיקר על אותה ילדה שהייתי, שאיבדה את עצמה. אם בריונות הייתה עבירה, הייתן נשלחות למאסר עולם. שלא תבינו לא נכון, אם הייתי אז מי שאני היום, הייתי עוזבת… כי אין טעם לנסות לשכנע "טיפשות עשרה". בזמנו חשבתי שאוכל "לנצח" אתכן ובמשך שנה שלמה נאבקתי, (כל שיכולתי) על זכותי ללמוד בבית ספר מכובד. היום אני יודעת שזה היה מיותר, אבל מעדיפה לשחרר את שהיה. כי האמת היא שעד לאותה נקודת מפנה, אף פעם לא שחררתי באמת.
עברתי מטמורפוזה והפכתי לאיוב של שנות ה-2000. כמה שנאתי את עצמי… כמה כאב חוויתי… ולמה? כי גרמתן לי להאמין שמגיע לי לסבול, שאני לא שווה, שאתן יותר שוות ממני. בחופשת הפסח של אותה שנה ארורה, הרעבתי את עצמי כדי לקבל "משמעות". כמה שניסיתי, לא הצלחתי לעמוד בקצב של משחקי הרעב שלכן… ככה בקלות לשחק עם לב של ילד? באמת שאיני מאחלת לכן כל רע, או שתעברו חוויה דומה. להיפך, בהיותכן נשים בוגרות אני מאחלת לכן ללמוד להיות זהירות ולגלות אחריות לנפשות שמסביבכן. לא פגשתי בכן מאז, אבל כן פגשתי את אחד מהבנים שנטפלו אליי. הוא התאמן בחדר הכושר שהייתי מנויה בו. הוא חייך אליי, חיוך מזמין ובכלל לא זיהה אותי. המבטים שהוא לטש בי לא השאירו מקום לספק, ניכר שהוא שם לב לנוכחותי, שאלתי אותו אם הוא זוכר אותי? ביקש שאזכיר ואחרי הסבר קצר הוא נזכר אבל שכח לחלוטין את שהיה. לא הופתעתי מכך, האמת היא שאני בתפקיד הקורבן (וזהו לא עוד), היחידה שנפגעה וסחבה לבד זיכרונות כבדים, מלאים בעלבון וצער.
קיץ 2018 אני בעיצומו של תהליך השחרור… מנקה את הפצע לאט לאט… "לומדת ללכת" (גם בעזרתה של נסרין קדרי כפרה עליה) יד ביד עם אנשים קרובים ואהובים וגם בעזרת תומכים אכפתיים אחרים. אני סוף סוף נעזרת בחבלי ההצלה שאהוביי מעניקים לי. נעזרת במוזיקה של אמנים ומשוררים נפלאים, קוראת ספרים עמוקים ורוחניים ומתחברת לנשמה שלי מחדש. העולם הוא פלטת צבעים וזה מובן לי. סיימתי לצייר בשחור ולבן ואני נהנית מהצבעוניות הזו ובעיקר משלימה איתה. אין בכוונתי לחנך אחרים ולכן אני משתדלת להסב מודעתי למצב ולא לשפוט אחרים. בתחילת יולי, כמה ימים אחרי יום ההולדת שלי, בחור שאהבתי היה מבולבל "ולא סגור על עצמו". בהתחלה החלטתי להיאבק ולנסות לשכנע אותו שנועדנו. הכאבתי לעצמי במשך אותו החודש ואז ביקשתי לשחרר את עצמי מהסבל, אני עייפה להיאבק בשדי העבר. אני מעדיפה לתעל את האנרגיות שלי לכאן ועכשיו עם פנים לעתיד, אבל הוויה בהווה. המטרה שלי לקראת גיל 30 היא לרפא את הפצע, בעודי מודעת לכך שתישאר צלקת בשרנית של ממש, אבל היא תהיה מבחינתי רק "סמל החוויה". החלטתי וזה סופי ומתהווה, הפצע לא ינהל אותי עוד! ליהפך, אקפוץ למים הקפואים והעמוקים" ואציל את הנפש שלי מייסורים נוספים.
אני פונה לכל מי שאי פעם נפגע והחזיק ב"שדי העבר", אתם לא לבד. כולנו מורכבים ולכולנו שקי חול כבדים. אבל, לכולנו יש גם את היכולת להיות הבעלים של יכולת הבחירה שלנו.
מה אפשר לעשות כדי לצמוח ולסלוח?
1. תהיו מודעים למצב
2. תנשמו עמוק כל פעם שהרגש מציף אתכם
3.תיעזרו בחבלי הצלה: החל מטיפול נפשי, רפואה אלטרנטיבית ואף יצירה אישית (כתיבה/ציור/ריקוד)
4. תציבו לעצמכם יעדים קטנים, היו ממוקדים בהווה עם הפנים לעתיד, במקרה של תהליכים "ספרינט" לא יעזור, התהליך הוא "מרתון" (שגם אליו צריך להתכונן בהתאם).
4. תגלו אכפתיות ותנו מעצמכם לעולם: התנדבות, שיחת טלפון לסבא וסבתא ואפילו מחזור ואימוץ חיית מחמד
5. תהיו ערים לסימנים שהיקום שולח אליכם (לאלו מכם "שאובר" מודעים לעצמם, תפנו את המודעות לשם)
6. תנו לזמן זמן, תהיו סבלניים והדברים יגיעו אליכם, מבטיחה!
ולקראת השנה החדשה ותקופת הסליחות אני מוסיפה בונוס: טקס טיהור רוחני, לכו לים עם עצמכם ותכתבו את כל מה שאתם מרגישים על נייר, שימו אותו בבקבוק קטן ותשיטו אותו הרחק מקו החוף, תנשמו חזק מהסרעפת (ואפילו תיכנסו למים כדי לעשות זאת) תצעקו חזק מהנשמה, כל מה שיגרום לטקס להיות משמעותי וכך להיצרב בתודעתכם.
שלכם,
עדיקה.
