משחררת את הפקק

בחורה עם מחשב נייד

האמת שאני חושבת על הפוסט הזה כבר המון זמן. אני כאילו מרגישה שהוא יחרוץ את גורלי. אתן יודעות מה אומרים על רושם ראשוני… 5 השניות הראשונות… ובבלוג… בבלוג זה בטח שלושת המשפטים הראשונים.

כבר תקופה לא קצרה שאני מרגישה שהפוסט הזה "בוער" בי. שהוא צריך לצאת, שמישהו או מישהי צריכים לקרוא את המילים האלה. ומצד שני – שזה יהיה הפוסט הראשון שלי? בבלוג שלי שכל מה שאני רוצה לעשות בו זה לכתוב על חוויות מהחיים שלי בצורה קלילה, הומוריסטית ואפילו קצת צינית?

ובכל זאת, כנראה בגלל שהוא מסתובב לי בראש כל כך הרבה זמן, הוא פשוט חייב לצאת. אבל שתדעו – זה בטח יתחלף. שלא תגידו שלא אמרתי. ועכשיו בלי עוד המון הקדמות מיותרות – הנה זה בא ! הפוסט הזה שיושב לי בראש כבר יותר מידיי זמן !

אז היי !
אני דנה, ובזמן שאני משוכנעת שלכולכן הקורונה באה *בול* בזמן, לי היא הגיעה ממש ממש לא בזמן.

לא בטוח שאתן זוכרות מתי זה קרה, אבל אני זוכרת בדיוק מתי זה קרה. אני זוכרת את זה כל כך טוב לא רק בגלל שיש לי שתי ילדות בגנים, אלא גם כי ביום שבו הוחלט ש"מהערב אסור להתכנס מעל 100 אנשים" היה היום של ההלוויה של אבא שלי. אבל לא שם הסיפור מתחיל.

הסיפור מתחיל כחודש לפני ראש השנה. אבא שלי, שחלה לפני כמה שנים בסרטן בגרון, עבר ניתוח גדול בו כרתו את מיתרי הקול שלו והחלים לחלוטין, התחיל לאבד את התאבון והיה כל הזמן חלש. אמא שלי, שהייתה מודאגת, סיפרה לי על זה, אבל שתינו חשבנו לעצמינו שזה משהו אחר. אולי נפשי, אולי נמאס לו מזה שכל כך קשה לו לדבר, מהתחזוקה השוטפת שהיא תופעת לוואי של הניתוח וכו'. אבל לא, זה המשיך. הוא המשיך בצמצום הארוחות שלו והלך ונהיה חלש יותר.

כמה ימים לפני ראש השנה, הוא התאשפז בפעם הראשונה. כבר אז התחלנו להבין (טוב, אמא שלי הבינה, ואני ואחי הכחשנו או לפחות רצינו להאמין שזה משהו אחר) שהסרטן מכה שנית. הפעם, הוא כבר לא במקום "ידידותי", הוא בלבלב.

אני לא אלאה אתכן בכל מה שקרה בחצי השנה העוקבת, אני רק אגיד שהחיים של כולנו התהפכו. אמא שלי הפסיקה לעבוד והתחילה במסע הקבוע והיום-יומי (כולל שבתות וחגים) הלוך וחזור מבית החולים בהתחלה ובהמשך מההוספיס. אח שלי נסע מידיי יום נסיעות ארוכות של שעות רבות לבית החולים ולהוספיס, ויתר על ימי עבודה ונסיעות עבודה. ואני, אמא לשתי ילדות קטנות, שבדיוק הרגשתי שסוף סוף מתחיל להתפנות לי קצת זמן לעסק שלי, ואפילו התרחבתי לעסק נוסף – נטשתי הכל בשביל להקדיש כל רגע פנוי להיות עם ההורים שלי ועם אחי – כמובן, בלי להזניח גם את ילדותיי הקטנות כל כך.

ואז, אחרי חצי שנה כזו, שהסתיימה במותו של אבי, היא הגיעה. הקורונה. ומילא קורונה – ההסגר.

אני מקווה בשבילכן, שקוראות אותי, שעוד לא חוויתן מוות של אדם קרוב, מדרגה ראשונה, שאילץ אתכן לשבת שבעה. אבל בשבילי, ששני ההורים שלי מגיעים ממשפחות די גדולות (7 אחים לאבא שלי ועוד 6 אחים לאמא שלי), זה היה הרבה יותר מידיי. יותר מידיי עמוס, יותר מידיי אנשים, יותר מידיי רעש. כן, גם בקורונה. זה עוד היה לפני כל האיסורים, הם התחילו בדיוק כשהכל נגמר. בדיוק כשתכננתי לקחת לעצמי כמה ימים של שקט.

וככה יצא שהנה נגמר הבלאגן, נגמרה הקורונה, ואני רוצה רק יומיים של שקט עם עצמי. יומיים לעכל כל מה שחוויתי בחצי השנה האחרונה. יומיים לבכות את זה, לעבד את זה. והיומיים האלה אינם. ועדיין לא הגיעו. אמא במשרה מלאה עם שתי ילדות קטנות שאפילו כשאני במקלחת אני כבר שומעת את הקטנה במקרה הטוב שואלת: "איפה אמא?" ובמקרה הרע בוכה: "אמאאאאא ! אמאאאאאאאאאאא !!!".

אז יומיים של שקט עוד לא קיבלתי. והאמת, שאני ממש מחכה להם. זה לא אומר שאני "אזרוק את הבנות שלי למסגרות" ברגע שיהיו גנים (כי אני מרגישה שאני צריכה לדעת קצת יותר על מה יהיו הנהלים בתוך הגנים) – אבל זה כן אומר שברגע שיהיה רגוע, ויהיו גנים – אני לוקחת את היומיים שלי. אני כבר לא יודעת אם הם יראו כמו שהם היו אמורים להראות כשרק חשבתי עליהם, אבל אני עדיין רוצה אותם. כי הם שלי, גם אם הקורונה חושבת אחרת.

ואם שאלתן את עצמכן איך הצלחתי לכתוב את כל הפוסט הארוך הזה בתוך כל הטירוף עם הילדות – אז ניצלתי הזדמנות בה אמא שלי הייתה צריכה ללכת לכמה סידורים, אספתי אותה ובזמן שהיא בענייניה החלטתי לכתוב לכן.

אז זה הפוסט הראשון שלי, ה… אולי קצת שונה בנוף מבחינתי, שממש ממש רצה לצאת לאור. מקווה ששרדתן את הכל, שלא הכנסתי אתכן לטראומות מיותרות, וגם שתחזרו לפוסטים הבאים – גם אם הם יהיו עם אופי קצת שונה.