משחק סכום אפס?!?!

ביום טוב, במהלך הדרך, בשל העובדה כי אלו לא הענפים הנחשקים ביותר בארץ, או במילים אחרות זה לא כדורגל או כדורסל, הם יזכו לסיקור בעמוד הראשי, ככה למטה, בצד ( בואו לא נתלהב) בכול יום אחר, אולי (ככה בלחץ) תמצאו על זה חצי שורה, בעמוד האחרון.

בחורה עם מחשב נייד

התלבטתי האם לכתוב את הפוסט הזה,

מזה שבוע שאני שומעת שיחות אודות האולימפיאדה, שמילות המפתח הם:

"כישלון", "אכזבה", "גיבורים", "גאווה", "אנחנו", "שלהם", "שלנו".

לאור גל המאמרים שנלווה לסיקור, הרגשתי שזה קצת מאוס, ושלא בא לי לטחון מים בנושא…

ועם זאת, שני דברים מרכזיים הובילו אותי לכתיבת הפוסט:

הראשון, ילד בן 12 שמתאמן בכדורסל ועוסק בספורט, ובצפייה משותפת של סיקור האולימפיאדה, זרק את המשפט  "עזבי נו, כול הספורטאים הישראלים אפסים!".

והשני היה הרגע בו צפיתי בירדן גרב'י בקרב.

אתחיל בראשון…

חלק ממי שאני בהוויה, זה רצה למרחקים ארוכים.

זה התחיל מבערה פנימית,

והמשיך לאהבה,

שהפכה לתשוקה,

שהולידה התמדה,

שהביאה לשיפור,

שזימן אתגרים,

שהצמיחו נחישות,

שלימדה על סבלנות,

שבנתה מחויבת.

כרצה למרחקים ארוכים, יש לי את הפריבילגיה לפגוש בוקר בוקר, אנשים מכול המינים, ממנעד רחב של גילאים, בעלי מטרות שונות ועם משהו משותף – הרבה אופי. כולם אגב ישראלים ( כולל לורנה צמט'אי שהשנה קיבלה אישור לאזרחות וביום ראשון תייצג אותנו לראשונה בתחרות המרתון).

התכונות המשותפת לקהילה זו (שאני גאה להיות חלק ממנה) מביאות אותנו להיות מחויבים לתהליך, תוך משמעת עצמית גבוהה ושאיפה להשתפר, גם שעבור רובנו, הרצים למרחקים, חלום האולימפיאדה רחוק שנות אור.

אבל אנחנו שם, עובדה.

רבים גם היו שם במרתון טבריה האחרון (2016) שהם רטובים עד לשד עצמותיהם, עם רוחות לפנים אך עם ניצוץ לוחמני בעיניים, שלא משאיר מקום לטעויות שהם באים להתמודד עם האתגר.

לא מוותרים, גם שהם יודעים, כי יום כזה, כמעט בטוח שלא יאפשר להם לקבוע שיא אישי אליו כיוונו.

12376182_10153891954409173_236565465098007099_n
מרתטו טבריה 2016

עכשיו תעלו ותבואו, ואפילו תקשו, ותגידו – "אבל הם לא ספורטאים הישגיים, אז מה בכלל את עושה את ההשוואה?"

או כפי שנאמר לי באחת השיחות  "זה שונה, הספורטאים שמגיעים לאולימפיאדה אמורים להיות חזקים בראש, והישראלים תמיד במבחן התוצאה נכשלים"

אני לא הרבה זמן בתחום האתלטיקה, אך אני מספיק זמן לראות את הקשיים שיש לספורטאי ההישג בארץ בכלל, ולנשים בפרט.

אני לא אחזור על מה שרץ כול השבוע מצד המסנגרים, העדר כספים, העדר תרבות, העדר חינוך והמון פוליטיקה. נראה לי שהנקודה הובהרה.

אך אני כן אדגיש את הדרך שספורטאים אלו עושים, שבאי סיקורו, מדגיש את העוול של אופן סיקור מבחן התוצאה האולימפי.

במשך 4 שנים, במידה מסוימת הם כמו רצי המרתון האנונימיים, אשר קמים לעיתים ב 4 בבוקר, הרחק מעיני אדם, עבור הישג אישי שלהם, רק שבניגוד אלינו הרצים, שייתכן ונשיג הישגים בקנה מידה מקומי, ארצי, שכמובן כבודם במקומם מונח, הם קוטפים בתארים רבים ומכובדים ברמה בינלאומית. הם מתמודדים מול מי שנחשבים לטובים ביותר בעולם.

סביר להניח כי לצד הפסדים, יש להם ניצחונות רבים,  הרי לא סתם הגיעו לדרגה הגבוהה ביותר שהיא האולימפיאדה.

ביום טוב, במהלך הדרך, בשל העובדה כי אלו לא הענפים הנחשקים ביותר בארץ, או במילים אחרות זה לא כדורגל או כדורסל, הם יזכו לסיקור בעמוד הראשי, ככה למטה, בצד ( בואו לא נתלהב) בכול יום אחר, אולי (ככה בלחץ) תמצאו על זה חצי שורה, בעמוד האחרון.

אותם זה לא בדיוק יעניין, כי ספורטאיי הישג, הם בעיקר ספורטאים ששורש נשמתם והווייתם מוביל לבחירה לנשום ולחיות ספורט כול שעה ושעה ביום.

לעניות דעתי אם כסף ותהילה היו הדברים שמובילים אותם, הם לא היו מחזיקים מעמד לאורך זמן.

לכן שאני שומעת את המילים, אפס ותבוסתניים, בהקשר של הספורטאים האולימפיים הישראלים שלא זכו במדליה, ואת ההאדרה של משיגי המדליה, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שיש פה חוסר הבנה מהותי, של מה זה להיות ספורטאי.

כי גם אם עולם הספורט, מדבר על מטרה שניתן לכמת, במספר סופי, בניצחון, הרי שהוא הרבה מעבר. אם נשאיר את הקריטריון של תהילת המקומות הראשונים, כעולם המדדים האבסולוטי להצלחה, הרי שאנחנו עוזרים למיסוד של משהו עקום.

אני לא אומרת שלא צריך לשאוף להביא את הטוב ביותר שלך, ולא לשאוף למקומות הראשונים שמסמלים יכולת מסוימת אליה התאמנת, אשקר ואהיה צבועה, אם אגיד שאני לא תחרותית ושואפת להביא את הכי טוב שלי, ושזה אף יהיה נחמד אם זה יגובה בגביע, מעבר לזה, זה גם לא אנושי כספורטאי לא להרגיש אכזבה על אי מיצוי היכולת ביום הנתון בתחרות, אך זה לא העיקר ולבטח לא מהות הכול.

לכן להבא שאתם זורקים את המשפט הזה " הספורטאים הישראלים אפסים" תחשבו מהו המסר שאתם רוצים להעביר לילדכם, ומהו עולם הערכים שאתם רוצים שהם יגדלו אליו.

עם לורנה צמט'אי, נציגתנו המרתוניסטית במשחקים האולימפיים.
עם לורנה צמט'אי, נציגתנו המרתוניסטית במשחקים האולימפיים.

ירדן גרב'י.

הסיבה השנייה לכתיבתי.

אין לי מושג בגו'דו. באמת. זה תמיד נראה לי איטי ומגושם. בורות גדולה, אני יודעת.

כי זה רחוק מלהיות נכון, גודו' מצריך ריכוז שיא, קבלת החלטות מהירה, יכולת זיהוי של הזדמנות וכמובן את הכוח הפיזי והטכניקה הנחוצה. אבל כמי שצריכה מקצב ותזוזה פחות התחברתי.

בנוסף השנה לא עקבתי אחרי התחרויות. באמת, של אף אחד. לא יצא לי, או יותר נכון כרגע לא היה בתיעדוף.

אך ביום הקרב, הייתי מוזמנת אל מפגש של חברות תכנית המנהיגות "סדר חברתי חדש". שהגיע העת לקרב של ירדן קראו לי לצפות. את מה שקרה לי באותם רגעים לא חשתי מהתקופה שהייתי אוהדת את מכבי בחיפה בכדורגל, שרביבו וברקוביץ שיחקו שם, אם בא לכם תעשו את החשבון, לא חובה בכלל.

הזום על ירדן, היא הולמת בעצמה לפני תחילת הקרב, מכניסה את עצמה למיקוד, מאותו רגע אני מהופנטת, לא יכולה להסיט את המבט מהמסך, אני מוצאת את עצמי לא נושמת במהלך הקרב, מבינה מהי תורת היחסות שאני חושבת שעברה לפחות דקה ומבינה שעברו רק עשר שניות שנמשכו כנצח, לפתע היא כמעט מופלת אני ממלמלת בסטרס "לא לא לא אל תפלי", ואז צורחת "יששששששששש" בלתי נשלט שהקרב מסתיים, עם התרגשות, כשהיא (וגם אני, בהסתרה) פוצחת בדמעות.

ומאושרת עבורה, על תגמול כה הולם של עבודה קשה, על הגשמת חלום, על מיצוי עצמי ברגע האמת.

חשבתי עם עצמי, האם זה המדליה שהובילה אותי להיות ככה מהופנטת? האם אני בועטת בערכים עליהם דיברתי? והבנתי שלא.

כי ירדן רק משלימה לי את חלקי הפאזל, אותו פאזל אשר מייצג עבורי את מהות הספורט, את תחושת השכר למול עבודה קשה, המביאה אותך להתעלות על הממוצע של הטובים ביותר, אך יותר מהכול את ההתעלות על הכי טוב שלך.

אלכס שטילוב מוסיף חלק פאזל אחר ומייצג את האתגר של אי עמידה ביעד אליו כיוונת במהלך האימונים, והחתירה להמשיך לשאוף להתקדם, גם אם ביום נתון הדברים לא הלכו כמצופה ואתה יודע שאכזבת כביכול אומה שלמה, שבפועל בעיקר אכזבת את עצמך.

בפוסט ציני שהעלתי השבוע, שלא היה בו ולא במעט לזלזל בשגיא מוקי, אלא לשקף את הצביעות התקשורתית, השאירו לי תגובה "מה רע שכול העם מאוחד מאחוריו?"

כפי שהשבתי לתגובה, וזה אף התחדד לי אחרי צפייה בקרב של ירדן, אשר הייתה הפייבוריטית שלי מתוקף היותה ישראלית, אם מתאחדים, אז מתאחדים, ואז זה מאוחרי כול המשלחת, אם אעשה אנלוגיה לכדורגל, שירת עידוד של אוהדים אמיתיים, שעומדים שעה אחרי הפסד אליפות ירק בשם הערכה להשקעה וללב שנתנו השחקנים, במשחק ובכול העונה, היא מה שהופכת אחדות לכנה ואמיתית, לדעתי לפחות.

שיהיה להם בהצלחה! ולנו שתהיי פרופורציה וקצת יותר פרגון ואהבה.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=hBSwDlMb-Ow nolink]

 

Ready2Be
נולדתי לרוץ ונולדתי לאהוב ופתאום גיליתי שנולדתי לכתוב, בנוסף לאהבה לשלושת הדברים, החל לבעור בי הרצון לשתף בתהליך שלי כיזמית חברתית בצעדיה הראשונים. אז נכון שעל הכתוב אני בת 37 ובהכשרתי מהנדסת תעשייה וניהול, אך בפועל אני ילדה אינדיאנית נצחית שמאמינה כי על ידי אותנטיות וכנות ניתן ללמוד, לצמוח לשנות ולהשתנות. יוצאת למסע אישי וחברתי של דיאלוג וירטואלי, מול עצמי מולכם/ן , אשמח אם תצטרפו למסע