משחק החיים

ברקע של חיי מתנגנת לרוב מוסיקה. מתקופות שונות, בסגנונות שונים ובמגוון שפות. הפעם על להקה שלעולם תהיה עבורי מחוברת לתקופה אחת משמעותית בחיי. ויש גם נקודה ישראלית.

בחורה עם מחשב נייד

המוסיקה מגיעה אל חיי בנתיבים שונים ומשונים: בהאזנה אקראית לאתרי מוסיקה, בחיטוט בספריות המוסיקה של חברי, לעתים מסב מישהו את תשומת ליבי לאמן או לשיר שהוא אוהב ולעתים במעקף סיבובי. כך התוודעתי ללהקה אמריקאית מלאת חן הנושאת את השם המקסים Leftover Cuties.

לפני כשנתיים עלתה באחת מחברות הכבלים סדרה שנקראת 'מזל סרטן' או בשפת המקור 'The big C'. את חוויותי מהצפייה אולי אספר בפוסט אחר. כדי לא לסטות מן העיקר אומר רק שהגיבורה הצליחה לגעת בי ושמצאתי בסדרה הדים להומור השחור ששימש אותי כדי להבריק את משקפי הוורודים באותה תקופה.

ובחזרה לענייננו: מאחר שאני מנויה אצל החברה השניה, צפיתי בסדרה באינטרנט, מה שאיפשר לי לראות מספר פרקים ברצף. כך יצא ששיר הנושא תפס את אוזני ומילותיו הפכו למשמעותיות יותר ויותר עבורי. באחד הימים ביצעתי מארב לקרדיטים ומצאתי שם מי אחראי לשיר שמצליח שוב ושוב לגעת לי בלב. חיפוש זריז ביוטיוב העלה קליפ מעוצב של גרסה מלאה של השיר, שהפך מאז לשיר הנושא של הטלנובלה שהיא היומיום שלי. מתברר שאני לא לבד: הסולנית (הישראלית לשעבר, כך גיליתי באתר שלהם) שירלי מק'אלן מספרת שכתבה את השיר מתוך תהייה על חייה שלה ועל מקומה בעולם, וכשגילתה שהשיר מעורר הזדהות עמוקה אצל חולי סרטן הבינה שהוא מצליח לעשות הרבה יותר ממה שכיוונה אליו מלכתחילה.
כמובן שעם האוכל הגיע התיאבון, וכמעט מייד חיפשתי היכן אוכל לשמוע עוד שירים שלהם. כך הזדמנתי לאתר שלהם ולקליפים נוספים שלהם, שביחד הצליחו להפוך לאחת מרשימות ההשמעה היותר פופולאריות שלי.

אני מוצאת בשירים שלהם עושר מוסיקלי, שמחמיא לקולה החם והייחודי של שירלי והופך את ליקוי הדיבור שלה לחלק חינני ובלתי נפרד מהזהות הייחודית שלהם. בכל שיר מצאתי איזושהי קריצה חיננית, אם זו תוספת של כלים ייחודיים דוגמת היוקלילי או הקאזו או טוויסט מוזיקלי מפתיע שמאיר באור חדש את מילות השיר. אני מתחברת לאווירה האופטימית שעוברת אלי מהמוסיקה גם אם המילים מספרות סיפור אחר. סוג של משקפים ורודים שאני יכולה להזדהות איתו לחלוטין.
ניכר במוסיקה, ועל אחת כמה וכמה בקליפים, שהחבר'ה האלה נהנים מכל רגע בעשייה המוסיקלית המוקפדת שלהם. כשאני מאזינה להם, בדרך כלל תוך שאני מצטרפת אליהם בשירה ולפעמים אפילו חוטאת בתנועה, רחמנא ליצלן, האוכל יוצא טעים יותר, הכתיבה עליזה יותר והלחם תופח הרבה יותר.

ולפעמים אני פשוט מתמסרת לרוח הנאיבית משהו שנושבת מהמוסיקה שלהם ונהנית. פשוט נהנית.

א. חסרת תקנה
כשמי כן אני: אופטימית חסרת תקנה, בעלת נטייה מעצבנת למצוא את הטוב בכל דבר. אז למה לא לעשות עם זה משהו מועיל? הבלוג הזה, כך אני מקווה, יכריח אותי לחבוש את המשקפים הוורודים לכל מקום ויזין את נטיית האופי הזו, אם במקרה אניח אותה לרגע בצד.