משולש פיצה

ישבנו באבן-גבירול בפיצרייה בה מעולם לא אכלתי. הכרזתי שהפעם אני אשלם, והתחלקנו על מגש. כלומר פיצה וחצי לעצמי, שש וחצי פיצות לרפי. הוא לקח אותן, משולש אחרי משולש, תוך שכל פעם הוא עוצר ושואל אם אני בטוחה שאני לא רוצה עוד חריף, ואז חוזר לבלוס עוד משולש, שואל עוד שאלה, בולס, וחוזר חלילה.

הוא התחיל לספר: "הראש שלי היה דפוק לפני שלוש שנים. הייתי פשוט בנאדם דפוק, עד שהכרתי את החברה שהייתה לי, אנה. באותה תקופה שהכרנו הייתי בטלן, שמנמן, חשישניק כבר שנים, כלומניק, לא יודע מה אני רוצה לעשות עם עצמי, והדבר היחיד שהתפרנסתי ממנו, ולא רע, דרך-אגב, היה במובינג של אחי. היה אומר לי, יאללה רפי, מחר שש וחצי על הרגליים יש לנו נסיעה לנס-ציונה, נתניה,  אשדוד, וואטאוור, אל תפקשש, אנחנו חייבים אותך, וכל פעם מחדש עד שלא היו דורכים עליי ומועכים לי ת'צורה, לא הייתי מתעורר. אבל כשכבר הצליחו להקים אותי, עם דלי מים קרים או ארקטיק מנקיז בפול ווליום, וביחד עם פינג'אן שהיה פק"ל צמוד אליי, הייתי נכנס לאווירת היום, פורק מרים מזיז ארגזים, פריז'ידרים, ספות, הכל, ונגיד כל זה עד ארבע אחר הצהריים, כשביד שלי אחרי יום כזה משהו כמו שלוש-מאות שקלים ביד, ואז אני צונח למיטה לאיזה שעה, מעשן חשיש עם חברים, הולך לבלות, להכיר בחורות בערב, ואז שוב – בקושי מתעורר לעבודה, או אם יש יום חופש, אז ישן מלא ובוהה בטלוויזיה."

"אז מה קרה עם החברה שהשתנית?" שאלתי.

"אנה הייתה הבנאדם הכי אמביציוזי מבחינת תעסוקה שפגשתי בחיים. היא לא נתנה לי להתבטל. כבר אחרי חודשיים שלנו ביחד, כשראתה איך אני משחק עם אחיינים שלה, באה ואמרה לי, שמע, אתה חייב לעבוד עם ילדים. עזוב אותך ממובינג, חשיש ואלכוהול, אתה חייב להתחיל לקחת את עצמך ברצינות. אז כמובן שחשיש כמעט לא עישנתי כשכבר הייתי איתה, צריך להיות אפס כדי להתמסטל כשיש לך חברה יפה וחכמה כמו שאנה הייתה, אבל עדיין היה לי נוח לחיות מן היד אל הפה, לקום מאוחר, או לעבוד בעבודה שהיא זבנג של כמה שעות ואז כל היום שלך פנוי, ובכל שאר הזמן להתבטל עם חברים ולבהות בטלוויזיה, ולזה היא לא הסכימה, ובאותו חודש שני של החברות שלנו, באה ונתנה לי טלפון, זה של אחות של גיסי, אמרה, היא צריכה גנן שינהל איתה את גן-הילדים, ומאז אני שם, בלי חשיש, בלי יותר מדי אלכוהול, בעבודה מסודרת כל יום, השכמה בזמן, ואמנם בלי אנה, וזה היה קשה, תקופה מאוד כאובה, והגעגועים היו קשים, אבל לפחות בזכותה אני עם הרבה כיף וילדים מסביב. זה תענוג."

"אהבת אותה ממש, עד כדי חתונה?"

"עד כמה אהבתי אותה?" הוא תהה לרגע, ואולי בעצם הוא בא לענות: אני עדיין אוהב אותה, אך בדבריו אליי הסתפק בלהגיד (ונימת תוגה כאובה בוקעת מגרונו): "זה קשה להיפרד ממישהי שלידה היית בנאדם אחר. הייתה הכלה הדדית, הייתה כימיה מטורפת, גם במיטה, אבל לאט-לאט נעלמה לה האהבה כלפיי, ונותרתי עם אדמה פעורה מתחת לרגליי. ברור שאני מתגעגע, אבל…"

"מתי נפרדתם?"

"אממ…לפני חודש וחצי. אבל כבר מזמן שכחתי אותה."

"ואולי לא? אולי אתה עדיין לא פנוי לקשר? אתה לא חושב שאתה לא משוחרר ממנה עדיין?"

"אני בסדר, ברור ששכחתי ממנה, אני… – "

"אתה חושב עליה לפעמים? התראיתם מאז?"

"התראינו פעם אחת, אבל זה סתם היה, זה היה בשביל לסגור עד הסוף את הדברים," הוא נשמע מגמגם פתאום. "וברור שלפעמים יש מחשבות, יש… – "

"אמרת כבר…געגועים…"

"טוב, לא ממש געגועים. כאילו אליה, קצת, אבל בעיקר לחוויות שחווינו ביחד. היא ממש הייתה חסרה לי בהתחלה, אבל עכשיו, זה בסדר, נראה לי."

שתקתי. הרגשתי שנפלתי על מישהו שעוד לא השתחרר מהאקסית. הוא דיבר עליה כמעט בהערצה. זה היה מכעיס!

"מה קרה?" הוא שאל, לוגם שלוק אחרון מהקולה.

"זה נראה שהאנה הזאת עדיין פועמת לך שם בלב."

"פועמת בלב?! מה פתאום!"

"ככה זה נראה."

"מה?! את צוחקת? היא הרי הייתה יצור כזה שתלטן, כזו כוחנית, ניסתה לעשות אותי משהו שאני לא. מה פתאום שאני עדיין דלוק עליה! ממש-ממש לא!"

"אז למה אתה מדבר עליה ככה?"

"איך ככה?"

"ככה! כאילו אתה חייב לה את החיים שלך."

"טוב, תביני, אני חייב לה את השינוי שעברתי בחיים, אבל אני לא חייב לה כלום ברגשות יותר. היא לא שם, את מבינה."

"אתה יודע מה אומרים?"

"נו, מה אומרים…?" הוא הפך לעצבני.

"שנשים קולטות טוב מאוד מה קורה באמת. שאי אפשר לבלף אישה."

"לבלף? לא התכוונתי וגם לא ניסיתי לבלף. זו האמת."

"קח אותי הביתה, בבקשה."

"מה??"

"אני רוצה הביתה!"

"אמילי, מה נסגר איתך??"

"הביתה! אני הולכת הביתה. אקח קו 5' הביתה. להתראות!"

"היי! אמילי, לאן זה?" הוא ניסה לתפוס אותי בשרוול, אך חמקתי משם מהר, עושה את דרכי לרוטשילד.

"היי, אמילי!" הוא קרא מרחוק, הולך מהר, אבל אני הלכתי מהר יותר, עטופה במעיל, והגשם שהחל לטפטף בטח לא הקל על סערת הרוחות שנשבה בי.

ראיתי אותו רץ לקחת את האופנוע, ואז, בלי שהסתכל, חמקתי לחצר של בית במעלה הרחוב, והתחבאתי בין השיחים. כשהבחנתי בו חולף לאט עם הימאהה שלו, ונעלם לכיוון רוטשילד, יצאתי החוצה, ועשיתי את דרכי הביתה. הוא רק רצה לזיין אותי, זה היה לי ברור. זה גבר שחברה זרקה אותו, ועכשיו הוא מנסה לתמרן את כל המין הנשי כי אמון בנשים הוא כבר איבד מזמן.

גם שני אס.אם.אסים ששלח לא שינו את דעתי. בראשון הוא הסביר, בשני הוא אמר שהוא מתנצל אם הייתה אי-הבנה, אבל הוא לא ירדוף אחריי יותר, ולא יציק, אבל ישמח אם אענה לו, כי מצאתי חן בעיניו דווקא, וכמה שהייתי קרובה לענות לו ולהסביר לו כמה פגע בי, החלטתי שזה לא רלוונטי. חוויתי כבר מספיק אכזבות מגברים נכים רגשית, ורפי, עם כל כמה שהא משחק אותה ג'נטלמן ועדין, הוא פשוט לא בנוי לקשר.

בערב נכנסתי לכרטיס של חואן. ראיתי שהוא שוב הולך למסיבה ברחוב הארבעה על-פי רשימת האיוונטים שלו. סימנתי לי להפציר בדורה שנבלה שם גם בשישי הזה, אני חייבת לפגוש אותו שוב!