אנחנו כבר לא יורדות לנהר, לשפשף כביסה על קרש
כבר לא מפשילות אפונים מתרמיליהם,
לא בוררות אבנים זעירות מאורז ועדשים,
לא מתפיחות בצק ללחם,
לא מרדדות פסטה,
לא רוקמות תחרות
ולא תופרות או מתקנות בגדים.
***
ילדינו צומחים בגנים ובפעוטונים,
מכונות ורובוטים עובדים במקומנו,
וחלקנו אף זוכות לסייעת, עוזרת כנגד עבודות הניקיון.
***
אכן, השתחררנו, השתווינו (כמעט), התעצמנו,
אך כך גם נוצר לו חלל עצום בלו"ז שלנו,
שעות רבות של בטלה וחוסר מעש, שתועלו
ללימודים, לקריירה, לעבודה.
***
כך או כך, פועלות או מנהלות,
אנו עדיין ממיינות כביסה, תולות, מקפלות, מחזירות לארון, עושות חורף-קיץ, מבשלות לגדוד ואוכלות דיאטה, מכינות שיעורים ונפגשות עם המחנכת, אופות עוגות ליום הפאי, ליום ה-100, ליום הולדת, משתתפות באספות הורים ובימי הורים ולומדות להיות אמא טובה יותר בסדנאות, בהרצאות ומיני קורסים, מסיעות הלוך, מסיעות חזור, קובעות תור לרופא ילדים, יושבות בבית עם הילד החולה, מפנות, מנגבות, מטאטאות, שוטפות, מנגבות אבק, מבריקות מקלחונים ומראות, מתחזקות מדיח ושיש מבהיק, מתייקות חשבונות וניירת בנקים, מחדשות ביטוחים, ממתינות לטכנאים, עורכות רשימת קניות ומנהלות את המלאי, מארחות, עושות חגים, מנקות לפסח, מארגנות ימי הולדת ומיני הפקות לתאריכים עגולים.
ואם לא די בכך, אנו עדיין מתעקשות להחזיק בראיית העל שלנו, שאינה מחמיצה אף סל כביסה מתפקע, אף חפץ שאינו במקומו, או פירורים וכתמים על הריצפה, בעוד שאר בני הבית לוקים בעיוורון סלקטיבי. רק בזכות אותה ראיית על שלנו, רק אנו יכולות למצוא את הקציצות בפריזר, את החולצה הלבנה לטקס בבית הספר או את שקדי המרק במזווה.
כך שחרור האישה הפך כל אחת ואחת מאיתנו למנכ"לית קונצרן או תשלובת משפחתית, למנכ"לית – ריכוזית ביותר יש לומר – המחזיקה בתפקידים: מנהלת תפעול רכש ומלאי; מנהלת תפעול אחזקה, שירותים וניקיון; אחראית קשרי חוץ ודוברות; קצינת תרבות ובידור; קצינת חינוך ראשית, מש"קית אירוח וחגי ישראל; מנהלת מערך המיכון (מדיח, מכונת כביסה); ראש אגף לוגיסטיקה ותחבורה ועוד ועוד.
אנו נושאות בכל המשרות האלה כמלכ"ר, בלי וולוו, עוזר אישי, לשכה, נהג צמוד, מועדון חבר או שאר הטבות מפליגות. רק מתוך מסירות, דאגה, אחריות ואהבה. אהבה. אהבה.