משוגעי העיר

הרהורים לרגל חודש בריאות הנפש

ציור של וינסנט ואן גוך
ציור של וינסנט ואן גוך

כשהייתי נערה בירושלים היה משוגע אחד, שכמעט כל העיר הכירה. הוא היה מדבר בחרוזים. רק בחרוזים. היה נואם נאומים חוצבי להבות ברצף אחד שלם של שיר. על פוליטיקה, על אהבה, על אנשים, על מצבים בחיים – המון הומור היה לאיש הזה, אהבת אדם וחיים. הוא היה קוקו לגמרי. נהגי האוטובוס הכירו אותו ונתנו לו לנסוע בלי לשלם עבור כרטיס. היתה נסיעה עם סטנד-אפ מהלך. אנשים אהבו אותו. אף אחד לא פחד מפניו. כשהיה מסיים נאום חרוז כזה, נוסעי האוטובוס או ההולכים ברחוב היו מוחאים לו כפיים. עקבתי אחריו גם כעיתונאית ופה ושם כתבתי עליו ידיעה עם צילום.

לימים, הוא חלה בסוכרת ונאלצו לכרות לו רגל. ביקרתי אצלו במחלקה הפסיכיאטרית של בית חולים הרצוג (בית חולים המתמחה בבעיות גריאטריות-פסיכיאטריות). העיניים שלו כבו והוא הפסיק לחרוז. כל כך בודד היה ומכווץ במיטה. בלי הקהל שלו שאהב אותו ופגש בו באוטובוסים וברחובות ירושלים. איש ערירי היה. ללא נפש חיה בעולם הזה, למעט הקהל שלו ברחובות ירושלים. ישבתי איתו קצת לנחמו, לעודד אותו. פניתי אליו בדברים. הוא לא הגיב אליי. רחוק היה. בעולמות אחרים.

משוגע העיר

אמא שלי סיפרה לי שבעיר מגוריה בפולין, תמיד היה לפחות משוגע אחד של העיר. התייחסו אליו בחמלה ובאהבה וקיבלו אותו כמו שהוא. נכון שהיו שהשתעשעו וצחקו. אבל לא פגעו במשוגעים של העיר. גם דאגו להם לאוכל ומלבוש. לא היה אז פוליטיקלי קורקט…היום יש מילים יפות. כבר לא אומרים "משוגע" או "בית משוגעים",  אלא "פגוע נפש" ו"בית חולים לחולי נפש". מצבם של אנשים אלה מוגדר כמחלה.

יש להדגיש שעושים זאת בצדק רב. אמנם מחלה היא. אנחנו גם מדברים על הסטיגמה. אבל למרות שמדברים עליה היא קיימת ובגדול. השאיפה היא  "להחזיר אותם לקהילה", "לשלב" "שיקום". וכן הלאה. בסך הכל התקדמנו. הרפואה התקדמה. יש תרופות מצוינות ויש לא מעטים ההולכים בינינו שסובלים מהפרעה נפשית זו או אחרת. הם נוטלים תרופות ואיש אינו יודע. רבים ביניהם, מתפקדים תפקוד מלא. חלקם עובדים ובנו חיי משפחה ויש גם כאלה עם קריירות מפוארות. למעט קרוביהם, איש אינו יודע על מחלתם, או על ההפרעה שלהם. הם אינם אלימים או מסוכנים. הם חלק מהקהילה המתפקדת. אני מהמרת שגם בכנסת יש כמה מהם, ואולי גם בממשלה..(למי שלא יודע וינסטון צ'ר'ציל סבל מדיכאונות קשים  והיה נעלם מהעין הציבורית לתקופות ממושכות. עוד מפורסמים שסבלו ממחלות נפש נפוליאון בונפרטה ווינסנט ואן גוך ואצלנו המשוררת דליה רביקוביץ' שדיכאון קליני הביא להתאבדותה ומנחם בגין שלקה בדיכאון כבד בהיותו ראש ממשלה מכהן. זו רשימה קטנה – יש המון שמות נוספים)

למרות כל ההתקדמות המבורכת הזו, שמצילה אנשים רבים ומזכה אותם בחיים מלאים ומאושרים – הציבור הרחב לא מפנים את העובדה שאמנם מדובר בחוסר איזון כימי, כמו בכל מחלה אחרת. פה הנפגע העיקרי הוא המוח. זה השולט בשאר המערכות, ולכן גם הן לעיתים נפגעות – את זה אנשים טרם הפנימו. המחלות האלה עדיין מאיימות, מפחידות, מוזרות ומרחיקות את החולה.

שומרים ונשמרים

בתי חולים לחולי נפש מוקפים גדרות ושמירה. הן על מנת לשמור על החולים מפני אנשים זרים והן כדי למנוע מהנמצאים שם מלברוח. יש סכנה לשלומם. רבים מהם שרויים במצוקה כה גדולה, שהיא עלולה להביא לאובדנות. לא פותחים את השערים האלה לציבור הרחב. בשעריהם נכנסים בדרך כלל רק המשפחות הגרעיניות והצוות הרפואי. נדיר שמגיע אורח ממעגל רחוק יותר. החולים מתביישים במצבם. החברה, בגישה שלה אליהם, תורמת לכך. בדרך כלל רק הכי קרובים בכלל יודעים מה המצב של בני משפחתם החולים. גם המשפחה מתביישת. אצל החרדים הסיכוי לשידוך יורד לתהומות, גם אצל החילונים: מציאת עבודה, מציאת בן או בת זוג – הם לא עניין פשוט. על מצחם יש אות קלון. הם חלו במחלה מקוללת. אדם עם סרטן, יתר לחץ דם או סכרת אינו מורחק כך. זה נחשב בסדר..

שלחה לי עורכת החדשות של סלונה מייל, לי ולעוד כותבות וכותבים – עם נושאים מומלצים לכתיבה. ביניהם היה נושא מחלות הנפש, לרגל חודש בריאות הנפש החל עכשיו. היא כתבה לנו כך:  "הנושא קצת  הולך לאיבוד בתוך חודש המודעות לסרטן השד. בריאות הנפש זה לא רק מאושפזים- זה כל כדור ציפרלקס ש95% מאוכלוסיית גוש דן נוטלת בכל בוקר (פה להבנתי, העורכת קצת נסחפה…רבים נוטלים, אבל האחוז הזה אולי נאמר לשם ההקצנה.. הוא רחוק מאוד מהמציאות א.א.)  . עדיין, למרות זאת, הסטיגמה איומה. יוצאים מילימטר מחוץ לבועה ופתאום אפילו פסיכולוג זה משהו שצריך להסתיר".

צודקת עורכת החדשות של סלונה. רופאי משפחה רושמים היום כדורים להרגעה, כדורים נגד דיכאון ונגד חרדות כדבר שבשגרה  – הם מחלקים אותם לציבור כמו סוכריות. קראתי באחת הידיעות בy-net שהפסיכיאטרים מאוימים מהטרנד החדש הזה..הם עלולים למצוא עצמם מובטלים..רופא המשפחה שלי, שהוא רופא של קופת חולים,  אמר לי שאנחנו חיים בצורה  כל כך לא בריאה ולחוצה, כל כך רחוק מהטבע, הרחק מהנינוחות שאדם זקוק לה – שאין ברירה לרבים אלא לברוח לנחמה כימית. בעיות נפשיות הן נחלת רוב האוכלוסייה, דיכאון הוכרז כמגיפה העולמית החדשה. מספר מחקרים רחבי-היקף מראים כי שיעורי הדיכאון גברו בעולם בעשורים האחרונים, וישנן הערכות כי עד 20% מכלל האוכלוסייה יסבלו מדיכאון במהלך חייהם‏.

הכי רגישים

הכי רגישים, הם בדרך כלל אלה שמשלמים את המחיר הכי כבד. מחלות נפש הן מנת חלקם של אנשים רבים שהם רגישים מהממוצע. כאלה שלא ידעו להתמודד עם מכות החיים. עם טראומות. יש ביניהם שעברו התעללות או ילדות קשה במיוחד, אבל רבים באו מבתים שבהם שוררת הרמוניה ואהבה. טראומות ובעיות חיים שונות, שאנשים אחרים מתגברים עליהם וממשיכים הלאה, גרמו אצל אותם אנשים, לכך שנפשם קרסה והתחבאה לה. תפסה מחסה בדמות מחלה.

רמת האלימות בקרב חולי נפש איננה גבוהה מזו שבכלל האוכלוסייה, הם זקוקים ליותר אהבה וחמלה ותמיכה מאחרים. פיתחו את הלב וזרקו את הסטיגמה. קבלו אותם באהבה וללא חשש.

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.