משהו טוב קרה לי

בניגוד למה שלימדה אותי לעשות המורה פסיה, כשהייתי סטודנט בסמינר למורות ולמורים, אתחיל דווקא מהלא-טוב.
דבר אחד מטריד ומכאיב קרה לי בעקבות המחאה החברתית, והוא שבר משמעותי שנפער ביני לבין שניים מחבריי הקרובים ביותר.
סימנים לכך יכולתי לראות כבר במהלך מאבק ושביתת העובדות והעובדים הסוציאליים, שאני אחד מהם – מאבק שהתרחש בחודש מרץ השנה. יחד עם עוד כמה אלפים, ובהמשך רק מאות, מחברותיי וחבריי למקצוע יצאתי לרחובות להפגין ולהקים קול צעקה בכל דרך אפשרית ומצאתי את עצמי פעיל עד מאד במאבק של ציבור, שעד אותה שביתה נותר רדום במשך 17 שנים. שבוע לפני סיום השביתה, לאחר יום שלם בו הפגנו בכניסה לבניין ההסתדרות והצלחנו לגרום לחברי מרכז האיגוד שלנו להתנגד לחתימה על הסכם השכר המביש שהוצע לנו, התקשרה אלי המדריכה שלי במקום עבודתי, עובדת סוציאלית ותיקה ובכירה ושבעת קרבות, ואמרה לי שהחזרתי לה את הגאווה במקצוע. לא פחות. התרגשתי. מההישג, מהמחמאה, מתחושת ההשתתפות באירוע משמעותי. למצער, שבוע לאחר מכן התהפכה הקערה על פיה וציבור העו"ס נחל מפלה קשה בדמות הסכם שכר בזיוני שנחתם למרות התנגדותו הנחרצת.
כמו חברותיי וחבריי גם אני חזרתי לעבודה אבל וחפוי ראש, אך מלא גאווה על עצם המאבק, ההתעוררות והיציאה לרחובות אחרי עידנים של שתיקה. ולצד הגאווה גם כאב שליווה אותי לא מעט זמן, על רבים מאותן חברות ומאותם חברים שלא עמדו לצדי בהפגנות, אלא נשארו בבתיהם, נהנים מימי החופש הלא מתוכננים שנפלו בחלקם בדמותם של ימי השביתה. לא הבנתי אז, כפי שעדיין אינני מבין היום, איך זה שאני יוצא החוצה להילחם על שלי ובעשותי כך אני נלחם גם על שלהם, בעוד שהן/ם משאירות/ים לי את העבודה ומעדיפות/ים עיסוקים אחרים. לא הבנתי איך זה שבמקום עבודתי – שירות סוציאלי אשר מנה 20 עובדות ועובדים, הייתי, לרוב, היחיד שלקח חלק פעיל במאבק. כעסתי עליהן/ם מאד ובהדרגה נאלצתי לוותר על הכעס כדי לשמור על החברוּת וכדי להצליח להמשיך לעבוד איתן/ם באותו משרד.
והנה הגיעה המהפכה החברתית, שיש הטוענים כי מאבק העו"ס היה אחד ממבשריה. הנה הגיע המאבק החברתי שהוציא מאות אלפים מאתנו לרחובות וגרם לנו למשבי רוח אופטימיים שטרם נראו והורגשו כאן. כמה נוח ונעים היה לחשוב לרגע שהמחאה הזו היא של כולנו, שכולנו שותפים בה. וגם אם ברור היה שלא באמת כולנו שותפים בה, שלא באמת כולנו מסכימים לה, לי לפחות היה ברור שחבריי הקרובים נמצאים איתי כתף לכתף במאבק. התבדיתי. לא לגבי כולם, כמובן, אבל כן לגבי שניים. שני חברים ותיקים וקרובים ויקרים לי כאחים. שניים, שהתברר שהמחאה רק נוגעת-לא נוגעת בהם, חולפת לידם במרחק בטוח ובמקרה הטוב מביאה אותם לשיא של מעורבות בדמות צפיה בדיווחים על ההפגנות בטלויזיה. שמעתי מהם שדפני ליף מעצבנת, שההתקפה על הטייקונים הרחיקה לכת מדי, שאנחנו, המוחים, לא שואלים את השאלות הנכונות ועוד כהנה וכהנה דברי ביקורת שמטרתם, כך פירשתי זאת אני, להישאר מרוחקים אבל עם הצדקה.
לא ניתקתי קשר עם חבריי. ברור שלא. איך אפשר? אלה הם אנשים שאני מאד אוהב. זכותם לחשוב אחרת ממני. זכותם לנהוג אחרת. זכותם לדבר שטויות. החברוּת היא בכל זאת חברוּת. אני פוגש אותם, צוחק איתם, מתעמת איתם לפעמים ובאופן כללי מקבל, בעל כורחי, את המצב. אבל מבחינתי – וסליחה על הדרמטיות – מבחינתי זהו שבר. שבר שמקורו בהבנה שמה שנראה לי מובן מאליו, טבעי, הכרחי ואפילו חלק חדש מהזהות שלי – הדבר הזה רחוק שנות אור מהם. זה עצוב. מאד עצוב. וזה לא משהו שיעלם. לא משהו שייפתר. זה משהו שיישאר ובדרך כזו או אחרת יגדיר מחדש את יחסיי עם הסובבים אותי, עם הקרובים לי. אולי כי כיום יש משהו שקרוב אצלי יותר, והוא הצורך להיות חלק מהשינוי האדיר המתרגש ובא עלינו בעת הנוכחית ובשנים הקרובות.
ובכל זאת, כאמור, גם דבר טוב קרה לי.
בעוד יומיים תתקיים העצרת בכיכר רבין המרוצפת חדש. חוזרים לכיכר, ממשיכים את המחאה, עוברים לשלב הבא ובעיקר – בעיקר מזכירים לכל הזקוקים לתזכורת, שהמהפכה בעיצומה, שהיא כאן כדי להישאר, שהיא חיה ובועטת גם אם כל כך קל לחשוב אחרת. ומטבע הדברים, בהתקרב מועד העצרת, עולים מחדש, ביתר שאת אולי, הקולות המתנגדים, אלא שהפעם הם עולים גם מכיוונם של מי שיצאו לרחובות בשמחה רק לפני חודש או חודשיים. הנה מקבץ מקרי של דברים שנאמרו לי בימים האחרונים בשיחות ודיונים שונים, בפייסבוק ופנים אל פנים:
נמאס מהמחאה הזו.
כל המחאה הזו ממומנת על ידי הקרן החדשה לישראל.
דפני ליף כולה דמגוגיה.
דפני ליף לא מבינה כלום בפוליטיקה ובכלכלה ולכן לא ראויה להוביל את המאבק.
דפני ליף לא מסוגלת לנאום מבלי לקרוא מהדף.
המחאה הזו לא תעזור בכלום. הדרך היחידה לשנות היא להצביע בבחירות.
אין שום דבר קונקרטי במחאה הזו.
בשביל מה בכלל לבוא לעצרת במוצאי שבת? בשביל מערכון חינם של החמישיה הקאמרית?
המחאה הזו זה אנשים שלא עושים כלום, רק מדברים, מעשנים ומניפים שלטים.
ובנוסף לכל אלה, גם האמירה-דרישה שבאה בעקבות הטענה שלי על כך שהמחאה השיגה ותשיג שינויים אדירים ובוודאי שהיא הרבה יותר מרק דיבורים והנפת שלטים – האמירה-דרישה שאסביר מדוע אני חושב שזה כך. וזה היה הרגע המדויק בו גיליתי שמשהו טוב קרה לי. שלא רק שאין לי כוונה להסביר, אלא שאין לי צורך להסביר. שלא מתאים לי לאמץ את עמדת המתגונן שצריך לספק צידוקים לדעתו. בצלילוּת שיש עמה עונג רב, שלווה ועוצמה הבנתי, באופן הבהיר ביותר, שאני באמת לא חייב הסבר לאיש. הבנתי שאני בטוח בדעתי, בטוח בכיוון שלי ובאמת לא מוכרח לנמק אותם. ברור לי שהמחאה הזו היא הדבר הכי מדהים, דרמטי, מרחיק לכת וממשי שהיה פה זה עידן ועידנים. זה פשוט ברור לי. נקודה. Crystal clear כמו שאומרים.
זו תחושה של הקלה ושל הרבה כוח. המתנגדים יתנגדו, המלעיזים ילעיזו, האדישים יישארו אדישים והמאמינים יאמינו. המאמינים יאמינו ויחייכו ויעשו את העבודה עבור עצמם ועבור כל האחרות והאחרים וזה בסדר. זה בסדר גמור. אולי כואב לפעמים, אולי מציק, אולי מעצבן ומתסכל ופוגע, אבל בסדר. כי המחאה ובעיקר השינוי שהיא מחוללת, גדולים יותר מסך כל התומכים והמתנגדים גם יחד. אפשר להסביר את זה, אבל לא חייבים.