משהו בתוך משהו.

אלה הם הימים שמזמינים אותנו להכנס פנימה. אולי מזמינים זה נורא מנומס להגיד כי הם בעצם לא משאירים לנו שום ברירה אחרת.

צריך להיות בפנים.

בפנים זה נעים. חם ומחבק, מואר, מכרבל.

בפנים ביום חורפי  שוקו וטוסט מתחת לשמיכה. מול סרט שווה.

מונופול או ספר.

ובחוץ הרוח נושבת, חזק. העצים קדים. נעים קדימה ואחורה כאילו היו בעיצומה של תפילה. מתפללים באדיקות לרוח הגדולה.

מה מבקשים העצים שתביא איתה הרוח? שמחה והקלה? בריאות? התחלות חדשות? המשכים יציבים?

והגשם המכה. יורד ויורד לא מרפה. ס' הגדולה מביטה מהחלון ופוסקת: זה אלוהים שבוכה!

כי כשהימים מאלצים אותנו להיות בפנים הם גם באמת מכניסים אותנו פנימה, לתוכינו. זו קריאת התפקדות לעצמינו.

ובפנים בסלון נפשינו לפעמים אנחנו מגלים שלא כל כך נעים וחם ושוקו וטוסט.

לפעמים כשהרוח נושב והגשם יורד ושבת שלמה כמעט עשרים אנשים צריכים להיות סגורים בבית פנימה נהיה צפוף.

בחדרי הלב בעליית הגג של הנפש.

כשס' הגדולה, הרושפת כדרקון יורה אש ואז רכה כמשי, מביטה מהחלון היא מביטה בחלונות עצמה, ואלוהים בוכה את דמעותיה.

היחד החמים, הביתי, הקציצות שמתבשלות והשניצלים והררי הצ'יפס ועוגת התפוזים וקינוח השוקולד מעוררים בת' הקטן את הרעב.

זה הרעב הפנימי שלא נותן מנוחה. שגורם לו בלילה לדפוק את הראש בקיר חזק.

זה הרעב המוחשי שליווה את חייו עד שבא אלינו. אמיתי וחי. רעב של הבטן הריקה והלב החרד.

שבע שנים שאני כאן. לומדת. לומדת חמלה ואהבה וסבלנות בבית הספר הגדול שהחיים שיגרו אותי אליו.

כבר מזמן לא עסוקה באיך הגעתי לכאן ולמה.

ברור לי כשמש ביום בהיר. יום נטול רוח או דימעת שמיים. ברור לי שבאתי לכאן להיות שבעה.

למלא את הבור השחור שבי, לנסות ללמוד יחד איתם לא לרעוב. ללמד אותם שיעור במגע, בקירבה. ביש.

מוקדם מאד למדתי שלאוכל במקום הזה יש חשיבות גדולה.

המראה שלי בסינר ג'ינס מרופט בוחשת בסיר גדול מרגיע את הנפש.

ס' הקטנה נוהגת לרחרח מסביבי מה את מכינה היא שואלת? מה יש היום לאכול? ומה תכיני מחר? ובשבת?

ובעצם אומרת: איך תמלאי בי את האין? איך תעזרי לי להאיר את החושך הגדול המבהיל שבי. איך תעשי שבלילה כשכל הגוף הקטן שלי רעב לאמא אהיה שקטה? ואשן? אנוח.

ובכל ערב י' שהגיע אלינו כבר בגן חובה יושב לצידי בארוחת הערב ומנהל איתי משא ומתן קבוע על גודל חתיכות העגבניה ועל אי היכולת שלו לאכול סלט בכלל. דמעות ממלאות ערב ערב את עיניו היפות.

הוא רוצה קמח וסוכר. הוא מבקש להתמלא ומהר כי ריק ולבד לו כל כך.

ואי הידיעה ואי היציבות שבירק החי מציפים אותו חרדה. בבורקס או פיצה יש משהו מוצק וברור ממלא את הפנים בלי סמני שאלה. כל ערב נגמר בבכי כי לא מספיק. עוד ועוד קמח הוא רוצה.

מ' חולה. בכל פעם כשעמוס לה והחיים מאלצים אותה להתמודד עם מטלה ועוד אחת היא חולה. לובשת את מדי המסכנות שלה – פיג'מה תכלת עם דוב ומטילה עצמה על הספה במרכז ההמולה.

אני לא מרגישה טוב היא לוחשת לעברי מבוהלת. לא יכולה לאכול כלום היא מוסיפה.

הפחד והאין אונים כבשו את פסגות הבפנים שלה נעצו דגל והוא מתנפנף ברוח העזה. תה עם סוכר למ' אני מכריזה ושני צנימים.

לא יכולה היא עונה חלושות. חייבת. אני פוסקת. עיניה מבריקות לרגע כברק בשמי הסערה שבחוץ. שבפנים.

וו' היפה החכמה החזקה בבנות. ו' האמזונה שליבה שבור לרסיסים. שהזמן הפנימי שבה קפא כשאמא עזבה בלי להגיד שלום בלי להפרד. ו' שמבקשת למות או לחיות או לא להיות. ו' שרוצה שיכאב או שלא יכאב כבר אף פעם בכלל. ו' שיודעת לבשל כמו גדולה אבל אף פעם לא מבשלת. ו' שיודעת לחלק מחמאות. שבתוכה סופת אימים כעת מתחוללת.

במרכז הבית הגדול שולחן אוכל. ענק. הוא אינו גדול מספיק להכיל את כולנו.

בלב הבית עומד מפעל ההזנה.

בחוץ הרוח משתולל הגשם מכה ברקים מכחילים את השמיים שולחים ורידי אור. רעמים מכים בתופים בחוזקה.

בערב אני מגישה מרק. ריחו עטף את הבית. הסתלסל וכרך עצמו סביב הכאבים והפחדים כתחבושת לבנה. מרק של כרובית.

את המרק אני מוזגת בתוך לחמניה עגולה. את הפנים הרך חפרו הילדים באצבעות קטנות אוכלים וחופרים. מפנים מקום למרק החם, המרפא.

הם נרגשים מהרעיון. חלקם מופתעים.

משהו בתוך משהו.

מחזיק. מכיל. ממלא ומחמם.

שקט מסביב לשולחן. הרוח מנגן את השיר שלו והגשם מוסיף ומתבל את החושך שבחוץ בטיפטופו.

לרגע מתמלאים כולם בפשוט, בבטוח. במובן מאליו.

בתוכי יורד הגשם. גשם של ברכה. ורוחות של יש והכרת תודה נושבות בחדרי.

הערב, לרגע הצלחתי למלא מרק בלחמניה. יש באין הגשום הקפוא הבודד שחי בתוכם.

לרגע נגעתי. הייתי. השבעתי.

מרק כרובית.

שתי כרוביות בינוניות

ארבעה בצלים

שני תפוחי אדמה

כחצי כוס סולת

מלח\ פלפל\ אגוז מוסקט\ אבקת מרק עוף

שמנת מתוקה או חלב לשומרי המשקל.

(זו גירסה פשוטה ובסיסית שטעימה לילדים. כמובן שניתן להוסיף נשיכת חריפות עם מעט טבסקו. או עשב ירוק לפי הטעם, אני אוהבת שמיר)

מטגנים בצל עד שמשחים.

מפרקים את הכרובית לפרחים קטנים וחותכים גם את ה"גזעים"

חותכים את תפוחי האדמה לקוביות.

מוסיפים את הירקות ומערבבים.

שמים תבלינים וסולת ומכסים במים ועוד קצת.

מבשלים עד שמתרכך.

טוחנים בבלנדר יד (המצאה גאונית משולה כמעט להמצאת הגלגל…)

לאחר הטחינה מוסיפים שמנת או חלב טועמים ומתקנים תיבול אם יש צורך.

בוחשים ומשאירים עוד דקותיים לאיחוד החומרים.

לחמניות

קונים לחמניות עגולות ומסירים להן את ה"כיפה" מרוקנים את החלק הלבן והרך אבל לא ממש עד ה"קליפה" .

כדאי לשים אותן בתנור על גריל לכמה דקות. זה מקשיח אותן ומחזק את יכולות ההכלה שלהן!.

מניחים בצלחת מרק ומוזגים לתוך הלחמניה.

מעל, לפינוק וחיזוק ניתן להוסיף קצת גבינה מגוררת.

וזהו.

משהו בתוך משהו. מלא מזין ומנחם.

ומילה לסיום.

יש רעב. פיזי אמיתי בארץ שלנו מתחת לאף שלנו. חלק מהילדים שאני מגדלת באים מבתים כאלה.

חלקם חוזרים לבתים האלה.

ויש פליטים שחיים בינינו. וממש לא משנה אם היינו צריכים לתת להם להכנס או לא. הם כאן. והם בני אדם. והם רעבים.

ומחובתינו כבני אדם לדאוג שבטנם תהיה מלאה. ושלא יהיה להם קר בלילה.

בכל ערב ניתן לעשות משהו אחד קטן. אורז או פסטה או מרק. בגינת לווינסקי. בשעה שבע.

זו לא נקיטת עמדה פוליטית. זו אינה הסכמה גורפת לכך שהארץ תתמלא בעוד ועוד פליטים. זו אינה "אהבת זרים".

זו פשוט הומניות. בלי יפי נפש. איש לא צריך להיות רעב. אף אחד.