אנחנו בעיצומו של אחד המשברים הקשים שידעה האנושות המודרנית. נכון לכתיבת שורות אלה רף החולים המאובחנים ברחבי העולם חצה מזמן את המיליון וחצי, וקרוב ל 100,000 נפטרו. העולם כפי שאנו מכירות ומכירים אותו בעוצר, רמת החרדה גבוהה ונמצאת ביחס ישיר לרמת אי הוודאות בכל הרמות: הבריאותית, הכלכלית, התעסוקתית והרגשית, ואצלנו בישראל, שוררת גם אי וודאות פוליטית.
משבר הקורונה כך נדמה מעמיק ועוד יחמיר ויעמיק את הפערים ואת אי השוויון בעולם כולו וכמובן בחברה הישראלית. אמנם מבחינה רפואית נראה כי אלה החולים במחלות רקע וקשישים, הם הפגיעים ביותר אולם הפגיעות מתרחבת למעגלים גדלים והולכים אל קבוצות מיעוט נוספות. צפיפות גדולה, משפחות רב-דוריות המתגוררות ביחד, קושי לשמור על תנאים הגיינים, קשיי שפה, ונגישות חסרה לשירותים רפואיים מצביעים על קצב ההדבקה מהיר יותר באזורי מעמד סוציו-אקונומי נמוך (אצלנו לדוגמא בחברה החרדית, בקטלוניה, ספרד בקרב השכונות העניות ביותר ובארה"ב לדוגמא בקרב אוכלוסיית השחורים).
ההתמודדות עם המחלה דורשת "ריווח חברתי" ו"אחריות אישית" אולם אינה מביאה בחשבון שלא כולנו גרים בתנאים מרווחים שבהם אנו יכולים לתפוס מרחק או עובדים בעבודה המספקת לנו ביטוח רפואי כמו אצל אוכלוסיית המפוטרים החדשים בארה"ב. פגועי הנפש אף הם יסבלו כעת מהעמקת החרדה, הפחד ואף חוסר תפקוד. פגיעות זו תמשיך גם זמן רב לאחר שתיבחר אסטרטגיית היציאה מהמשבר.
כמו בכל משבר כלכלי ומצבי קיצון, נשים הן הנפגעות העיקריות. כרגע, בתהליכי קבלת ההחלטות לגבי ההתנהלות הנבחנת במשבר הנוכחי, הפרספקטיבה שלהן לא נכללת ולא מובאת בחשבון. קחו לדוגמא משפחות חד הוריות שהן 12.8% מהמשפחות בישראל – בראש 90% מהן עומדות נשים. תחולת העוני בקרב משפחות אלו הוא 21.8% (לפי המרכז לכלכלה מדינית, 2015). מפרנסות יחידניות אלה נכנסות למשבר הקורונה במצב מוחלש וללא רזרבות שיסייעו להן לעבור אותו וסביר להניח שהנפגעות העיקריות ממצב אבטלה המתמשכת לאחר המשבר יהיו נשים יותר מגברים.
על אף שנשים מהוות 50% מהאוכלוסייה הן בסיכון מוגבר בהשוואה לגברים, לאו דווקא בריאותית, אלא כלכלית וחברתית, ובכל זאת נשים נעדרות כמעט לחלוטין מהשיח המקצועי והפוליטי כפי שהוא משתקף במדיה ואף מצמתי קבלת ההחלטות כלפי המשבר למרות שההשלכות המשבר על חייהן עכשו ובעתיד עשויות להיות קשות מאשר על אוכלוסית הגברים. התרשמותנו היא כי האופן שבו מתקבלות ההחלטות בישראל ממשיך להתנהל באמצעות עמדת מוצא גברית, top down. רוב רובם של מקבלי ההחלטות, המומחים והפרשנים למיניהם, הוא גברי והשיח עצמו מתנהל בשימוש בשפה מיליטריסטית, הקורונה היא אויב" ואנו " ננצח אותה" תוך שימוש במוסד, בשב"כ ובכל התותחים הידועים….כפי שכבר נאמר לפנינו.
אמנם באספקט הרפואי-מקצועי אנחנו חשופים למספר נשים מובילות כגון פרופ' גליה רהב, פרופ' גילי רגב-יוחאי או ד"ר אורלי ויינשטיין, אולם היטיבה להתנסח דנה וייס באחת ממהדורות החדשות כאשר פרופ' סיגל סדסקי דברה מיד לאחר ראה"מ במסיבת העיתונאים – שזה חשוב שהיא תדבר לא רק בגלל שהיא הסמכות המקצועית, אלא גם משום שחשוב שיש גם אישה אחת בתוך כל הגווארדיה הגברית הזו.
לדוגמא ניתן להתבונן גם על נקודת המוצא של פתרון המשבר כהסתגרות במשפחות הגרעיניות, שבבסיסו דימוי של משפחה כאזור בטוח ומגן, אף הוא דימוי שמרני ביותר ופטריארכלי ששם בסיכון אוכלוסיות רבות והוא נעדר נקודות המבט של מומחיות מתחום הרווחה, שבו רוב של נשות מקצוע. נשות מקצוע יכלו לשפוך אור על רלוונטיות מודל זה לגבי נוער בסיכון, נשים הסובלות מאלימות במשפחה וקשישים בסיכון לשם דוגמה. באופן גורף אם נדגום את מרבית זירות קבלת ההחלטות ואת הפאנלים הדנים במשבר במדיה על ערוציה השונים, הרי בהתייחסות למצב הנוכחי,
נשים, כמו גם כל נציגי האוכלוסיות האחרות החיות במדינה, אתיופים, חרדים, ערבים, עובדים זרים וגם קבוצות מוחלשות ספציפיות כגון קשישים ובעלי מוגבלויות, חייבות להשמיע את דעתן בתהליכי קבלת ההחלטות בשעת חירום. הן צריכות להיות בכל הוועדות המייעצות: בתחומי הבריאות, בריאות הנפש, התמודדות בשעת חירום, דברור המשבר לציבור, ביטוח לאומי, ועוד. אנחנו רואות את קשיי האוכלוסייה החרדית להסתגל להנחיות, בין היתר משום שלא שולבה בחשיבה עליהן ובתהליכי ההסברה באופן שבו תוכל לעכל אותם. המצב המיוחד הזה דורש הרבה יותר שתוף של מובילי דעה בציבורים השונים וניהול תהליכי התקשורת עימם.
אין אנו מתיימרות לדעת יותר מאשר המומחים, אין לנו גם ספק ולו הקל שבקלים שמשרדי הממשלה השונים והמערכות הרפואית ואחרות המנהלות את החזית מול הקורונה, מורכבים כולם מגברים ונשים מקצוענים שעושים את עבודתם במסירות נפש, אנחנו לא יכולות לומר בוודאות מה תהיה תרומתם היחסית של נציגי המגזרים השונים וכיצד שיתופם יפחית את כמות הנדבקים וישנה את מהלך התפשטות המחלה, אבל מה שבברור ניתן לומר זה שבאופן מובהק חסרים פנים וקולות של גיוון אנושי בתהליך, דבר שבעצם קיומו היה מוביל להגברת האמון ולחוסן אזרחי לטווח ארוך. בוודאי ראוי הוא כי יותר נשים ונציגי קבוצות אחרות, כדאי שייקחו חלק בוועדות החקירה למיניהן שיקומו כנראה לבחון את התנהלות הממשלה, המשק והגופים המקצועיים במשבר.
אנו מצפות שהדיונים על המשך מצב החירום בריאותי-אזרחי זה ישנה את אופיו ויביא בחשבון מגוון רב יותר של צרכים ודברור של התהליך בשפות מותאמות למגוון האנושי הישראלי, ולפחות של מחצית האוכלוסייה – הנשים. המלעיזים עשויים לומר לנו בתשובה שזוהי תקופת חירום עולמית והדיון באי שוויון מגדרי ואחר הוא לא רלבנטי מכיוון שזו שעתה של המומחיות הספציפית ולא מינו של המומחה, אך אנו רואות בכך שיקוף מצער של מעמד האישה בישראל של 2020., במיוחד לאור העובדה שיש מדינות בהן מתנהל המאבק בנגיף הקורונה בצורה רגועה ומשתפת יותר כמו בגרמניה, ניו זילנד, דנמרק, ופינלנד, בהן ראשות המדינה הינן, כן, כן, נשים.
לדעתנו זוהי אינה מלחמה! זהו מצב חירום בריאותי-אזרחי-כלכלי ולכן הוא דורש חשיבה רב מערכתית ומגוונת.
ד"ר מיכל סלע, מרצה למגדר וענת פנטי דוקטורנטית לחקר מדיניות well being באוניברסיטת בר אילן.