משבר כתיבה

איך מתמודדים עם משבר כתיבה,
מה הוא בעצם בא להגיד לנו על החיים שלנו,
ולמה לא צריך לפחד ממנו ופשוט לתת לו להיות

כשהחלטתי לפתוח בלוג משל עצמי, חשבתי שזה יהיה הרבה יותר קל.

שהחיים האישיים שלי באמת מעניינים וראויים לחשיפה, שיש לי הרבה תובנות והרבה מה להגיד לעולם, ושאולי הכתיבה על התמודדות עם מאניה דפרסיה, על ההתמודדות עם החיים בכלל ועל הצמיחה מתוך משבר, תהווה תהליך אמיתי של ריפוי ותעזור גם למתמודדים אחרים בדרך שלהם. אז בהתחלה זה באמת היה כך, כתבתי וחשפתי את חיי האישיים וקיבלתי המון תגובות מהמון אנשים שהרבה פעמים הזדהו עם מה שכתבתי. היציאה החוצה לעולם עשתה טוב לביטחון העצמי שלי. הרגשתי טוב עם עצמי ועם יכולת הביטוי שלי והדרך שלי להגיע אל אנשים.

לעומת זאת היום אני מרגישה שאני קצת עומדת במקום. הרצון לכתוב ישנו וקיים, רק שפתאום אני מרגישה שאין לי כל כך על מה.

שהחיים שלי כבר לא מעניינים כל כך.

שהראש ריק ממחשבות.

שמונה השנים האחרונות של החיים שלי, בהן עברתי תהליך שיקומי ארוך ולפעמים אף מייגע, היו כל כך אינטנסיביות, מלוות במשברים, אשפוזים, פסיכיאטרים, כדורים. בדיכאונות קשים, בהתקפי מאניה, במטפלים ושיטות טיפול שונות. בחיי חברה דינמיים ולפעמים אף סוערים, בהרבה ציפיות ואכזבות. מלחמות בשדים, לילות בלי שינה, חיפוש אחר מה נכון לי. מצד אחד לקיחת אחריות ובחירה בחיים ומנגד הליכה לאיבוד ומחשבות שליליות. כל כך הרבה שינויים שעברתי. כל כל הרבה אנשים חדשים שהכרתי ופגשתי ופתחו בפניי עולם שלם שלא הכרתי, וגם אנשים שנאלצתי להיפרד מהם במהלך הדרך. זו הייתה תקופה לא שגרתית, מלאה בחיים, בהתעוררות פיזית ורוחנית, הרבה פעמים מלווה בתחושה של לידה מחודשת, של עשייה ושל גילוי עצמי.

שמונה שנים . ופתאום כלום.

התהליך השיקומי הסתיים, בחרתי לצאת לעולם ולהמשיך בחיי ללא תמיכה של מסגרת טיפולית ושיקומית, עצמאית לגמרי. ונשארתי עם כל המחשבות האלו, לבד. פתאום החיים נראים פחות או יותר כמו קו ישר אחד. הים שקט ואין גלים, אין עליות וירידות. רק חיי שיגרה, יציבות, רוגע, תחושה של איזון. אז מה לא בסדר? זה הרי מה שביקשתי לעצמי כל הזמן הזה. סוף סוף חיים שמתנהלים על מי מנוחות. סוף סוף מצאתי את המרכז של עצמי, את המקום שבו אני שלמה עם מי שאני.

ואז מגיע משבר הכתיבה המעצבן הזה, שכמו מאלץ אותי לבדוק את עצמי מחדש ולשאול את עצמי האם באמת טוב לי, ואם טוב לי, למה אני מרגישה לא בסדר עם זה?

אני חושבת שאחרי כל כך הרבה שנים של תהליך של ריפוי עמוק, לפעמים עמוס מידי רגשית, שלקח ממני גם הרבה אנרגיה, עכשיו יש מקום לעצור רגע ולתת לריק הזה, לאין הזה להיות. לא לפחד מחוסר הידיעה של מה יהיה עכשיו.

זה טוב לפעמים לא לדעת. זה טוב לפעמים להרגיש משועמם או ריק מתוכן.

כי מתוך האין נוצר היש. וצריך לתת מקום וזמן לכלום הזה. לא לפחד ממנו.

רק ככה יכולה להיווצר קרקע פורייה ואמיתית לשינוי, להשראה.

[youtube EUWUgzei5Yc nolink]