קשה לי.
קשה, ואני לא יודעת לבקש עזרה.
קשה, וגם כשמצליחה לבקש או כשמציעים, אני מתקשה לקבל.
קשה, וגם אם עושים בלי להמתין לאישורי, אני מתקשה להכיל.
קשה לי, ולאט לאט אני מבינה שזה לגיטימי.
זה היה לגיטימי גם סתם ככה כשהייתי נשואה +3.
ועוד לפני זה. הרבה לפני.
קשה בתור גרושה + 3 במשמורת משותפת.
קשה בתור גרושה + 3 במשמורת משותפת בזמינות חלקית בהשבתה אחרי ניתוח פריצת דיסק.
קשה במיוחד, עם ילד אונקולוגי מאושפז אחרי השתלת מח עצם. בתקופה מתמשכת כבר של 9 חודשים.
קשה להורים לנהל משק בית של שני ילדים בבית וילד אחד מאושפז.
קשה לנהל שני משקי בית נפרדים, במצב הזה.
קשה לי להחזיק את גופי הכאוב.
קשה להבין באמצע החיים, שאין ברירה אלא לקום וללכת.
אחרי שכל הדרכים האחרות כבר נבדקו ונכשלו או נתקלו בהתנגדות.
קשה להתחיל מחדש.
קשה עוד יותר להתחיל אהבה אחרת, מורכבת. גם כשמרגישה הכי טבעית בעולם.
קשה לי להחזיק את החבל הזה מכל הקצוות.
עבודה, בית,תיאום הורי, ילדים, זוגיות, בית חולים.
קשה לי לראות את הילד שלי כאוב, סובל, מנותק משגרת ילדותו.
קשה לי לראות את האחים שלו נאבקים להמשיך במציאות בתוך געגוע עצום אליו.
קשה לי עם הדאגה והחרדה הקיומית שהולכת וגוברת.
קשה לי כשמלכתחילה מעייפת את עצמי.
אני היפר, אני טוטאלית, פרפקציוניסטית ולא מרפה.
אני קשה עם עצמי בצורה קיצונית, כמו שאני לא עם אף אחד אחר.
אבל אני לומדת, משתפרת, מוותרת.
לא הכל חייב להיות מושלם.
גם לעגל קצת פינות זה בסדר.
לומדת שלא מקבלים ציונים בסוף היום, בסוף החודש או בחיים בכלל.
אם כעסתי עכשיו זה לא מבטל את זה ששמחתי מקודם.
אם מציעים עזרה ואני מסכימה לקבל זה לא אומר שאני חלשה או לא מוצלחת,
זה רק אומר שאני אנושית.
אם מציעים עזרה מותר לי לקבל, גם אם איפשהו יש אנשים אחרים שבטוח צריכים את העזרה יותר ממני.
זה לא בא אחד על חשבון השני.
יש אנשים שהרבה יותר קשה להם בחיים.
אני ברת מזל על הרבה מאוד דברים. יודעת, מכירה בזה. לא מפקפקת לרגע.
זה שקשה לי, לא מפחית מהקושי של אחרים.
כמו הדוגמא שתמיד אומרת לעצמי:
אם עכשיו דפקתי את הזרת במשקוף וכואב לי רצח,
ובדיוק מולי מישהו נתקע ושבר את היד,
אז אני בטוחה שכואב לו יותר.
אבל האם זה שכואב לו יותר, אומר שאסור שיכאב לי בכלל?
יש מספיק כאב בעולם הזה לכווווווווולם.
וגם שמחה.
אנשים אוהבים אותי. לא כולם – וזה בסדר.
חלקם לא אוהבים, וזה שלהם.
את חלקם אני גם לא אוהבת בחזרה.
אנשים תמיד יגידו. מול הפנים ומאחורי הגב.
ככה זה.
וגם זה בסדר.
וכשהגבול עובר, אני גם לומדת להגיב.
צריך להיות אופטימיים ולחשוב חיובי, אבל גם להעצב זה בסדר.
אם אשמח, לא יקרה שום דבר רע בעקבות זה.
אם אצחק, זה לא בהכרח יגמר בבכי.
אם אעצב, גם זה לא יגרום למשהו ממשי בתור תוצאה.
מותר לי להיות אני. זה בסדר להיות אנושית.
להתייחס לעצמי באותו האופן שאני מתייחסת לכל אחד אחר,
לאהובים, לקרובים וגם סתם לאנשים אקראים שעברתי לידם ברחוב והיה ניכר שזקוקים לעזרה.
אני לומדת לאפשר לעצמי, להיות.
להיות בנאדם, רב גוני, בעלת טווח של רגשות.
לשמוח, לצחוק, להעצב, לבכות, לכעוס, לזעום, לאהוב, לחשוק.
משבר גיל ה-40?
ממש לא. אין לי זמן לזה.
או שאולי הוא התחיל, כבר לפני שנים רבות.
תובנות לגיל ה-40?
בהחלט.
ואת חלקן (תמיד מגיעות עוד), רשמתי לעצמי כאן.
