משא ומתן - עד עשן לבן, ומיד!

מאת ד"ר עירית קינן, חברה בתנועת "נשים עושות שלום".

בין אם את תומכת בארץ-ישראל השלמה ובין אם אתה מוכן לוותר על שטחים תמורת שלום, בין אם את חולמת בעברית או בערבית, רובנו רוצים חיים טובים יותר לילדינו ולנכדינו. ובכל-זאת, אנחנו נגררים שוב ושוב למלחמות. זהו אחד האבסורדים של חיינו. אנו נלחמים כדי לחוש בטוחים יותר למרות שכל סבב אלימות מסתיים במועקת הודאות שלא ניתן לנצח במלחמה הזאת, ושסבב נוסף יגיע, הרסני מקודמו. אנו מוכנים לסכן את חיי אהובינו במלחמות, אבל פוחדים "להסתכן" בהסכם מדיני.

ייתכן שהגורם העיקרי לכך הוא הוויכוח לגבי הפרטים של ההסדר המדיני. לכל אחת ואחד מאתנו יש דעה אחרת לגבי שאלת הגבולות, סידורי הביטחון, ירושלים, ועוד. ובכל זאת, סקרים מראים שרוב הציבור יתמוך בראש-הממשלה אם יחתום על הסכם על בסיס שתי מדינות. עוד אבסורד? כנראה שלא. כנראה, שרוב הישראלים חושבים שעיקרי ההסכם ידועים, והם מוכנים להפקיד בידי ההנהגה את הדיון על הפרטים שנותרו עדיין מעורפלים, כל זמן שההסדר שיושג יוסכם על שני הצדדים, ובכך יביא סוף לסכסוך.

כולנו יודעות ויודעים שהסכם מדיני יוריד את יוקר המחיה ויגביר את הצמיחה. מדוע אם כן חצי מיליון איש הפגינו ב-2011 נגד יוקר-המחיה, אך רק מעטים מפגינים למען הסדר מדיני? בעקבות מבצע צוק איתן נאלצה המדינה להוסיף 6 מיליארד ₪ לתקציב הביטחון, דבר שהשפיע מיד על כך שהמאבק בעוני תוקצב ב-1.7 מיליארד ₪ בלבד, כ-40% מהסכום שעליו המליצה הוועדה למלחמה בעוני (ועדת אלאלוף). איך זה שיש לנו מחאת מילקי במקום לטפל בשורש של הבעיה – כשברור שהסכם שלום יאפשר לממשלה לשחרר תקציבי-עתק לנושאים חברתיים? אולי משום שרבים נואשו מהשגת הסכם, אך אולי משום שכל קריאה להשגת הסכם נתפסת כבעלת מניעים מפלגתיים.

תנועת נשים עושות שלום מציעה הסתכלות אחרת: בואו נתאחד סביב הדרישה מרוה"מ לממש את שני החלקים של צמד המילים "שלום וביטחון", כלומר להגיע להסכם מדיני. בואו נדרוש ממנו לממש את אחריותו לעשות זאת באמצעות משא-ומתן אינטנסיבי, סובלני וסבלני, שלא יקרוס בכל מכשול נקודתי. יהיו קשיים. אך מנהיגים אינם "שוברים-את-הכלים-ולא-משחקים" כשהצד השני מרגיז, או כשמתעוררים שדי-הזיכרון. מנהיגים מתמידים: משא-ומתן עד עשן לבן, ומיד.

נשים בדרך-כלל אינן שותפות להחלטות על מלחמה, אך שינוי המציאות הוא גם אחריותנו. דור אחר דור אנחנו שולחות למלחמה את ילדינו, בני-זוגנו, אבות, אחים, חברים; מרפאות את פצעיהם של בני-המזל שחזרו. אולי דווקא משום היותם לוחמים, רוב הגברים אינם מצליחים להוביל מאבק למשא-ומתן עד עשן לבן. המאבק לשלום איננו סותר מלחמת אין-ברירה, אך הוא מקשה על קבלת המלחמה כגזירת-גורל, וזה מונע כנראה מהגברים להתמיד במשא-ומתן. ואילו מעמדנו כנשים, שאורזות תרמיל קרבי לילד ולאהוב ומחכות בתפילה ובנשיכת-שפתיים לשובם בשלום, מעניק לנו כוח ייחודי, שהגיע הזמן לממשו. איננו משחררות גברים מהמאבק. רק קוראות לנשים לסחוף את הגברים אחריהן.

לא קל להירתם למאבק. כולנו עסוקות במאבקי-הקיום, ובמחויבויות היומיום. אבל זהו בדיוק אחד ממקורות הכוח של סכסוך עיקש. שינוי מתרחש רק כשכל אחת ואחד עושים משהו למענו.

לעולם לא אשכח את דברי בני, יבל"א, כשנשלח לתעסוקה בשטחים: "אתם ההורים פראיירים. אתם כל-כך דואגים לילדים שלכם, ובכל-זאת שותקים, וממשיכים לשלוח אותם למלחמה לא הכרחית". אני מאמינה שהמלחמה עם הפלסטינים לא הכרחית, ואינני רוצה יותר להיות פראיירית. לא רוצה לכוסס את הציפורניים בציפייה לשובו של בני ממילואים במלחמה לא הכרחית, לא רוצה להתפלל שלא יקראו לו, או להרגיש אשמה כשילדים ואהובים של אחרים יוצאים.

כבר שנים שלוחמים וגם לוחמות, מכל הגילאים, משלמים בגופם ובנפשם למען שלומנו. הגיע תורנו לשמור על שלומם. המלחמה היא של כולנו, וכולנו משלמים את מחירה, בין אם ילדינו ו/או אהובינו משרתים שירות קרבי ובין אם לא. והמלחמה כיום איננה גזירת גורל.