מרפסת מול הים / רמי בר-אדון

רמי בר-אדון, ה"תכשיט" של שכונת יורדי הסירה של פעם, מעלה על הכתב את נפלאות ילדותו הקסומה. כפי שהוא בעצמו אמר, "חיינו ברחוב" אין הכוונה לילדים חסרי בית, אלא לרחוב של חבורות, של משחקים, של תככים, ושל דמויות צבעוניות, החל מאימו, שטענה בפני אביו שהילד מוריד אותה ביגון שאולה, בין אם האב היה בבית ובין אם לאו, ועד למבשלת הטורקיה, שהאכילה אותו חינם כי הוא דמה לנכד שלה שנשאר בטורקיה, וכלה בשפה ובמאכלים של התקופה, שלא לדבר על הממתקים, שהם כוכבים בספר בזכות עצמם. כמאמר הרוכל "לימון לימונרו, איזה ויטמין!"

בחורה עם מחשב נייד

רמי בר-אדון, ה"תכשיט" של שכונת יורדי הסירה של פעם, מעלה על הכתב את נפלאות ילדותו הקסומה. כפי שהוא בעצמו אמר, "חיינו ברחוב" אין הכוונה לילדים חסרי בית, אלא לרחוב של חבורות, של משחקים, של תככים, ושל דמויות צבעוניות, החל מאימו, שטענה בפני אביו שהילד מוריד אותה ביגון שאולה, בין אם האב היה בבית ובין אם לאו, ועד למבשלת הטורקיה, שהאכילה אותו חינם כי הוא דמה לנכד שלה שנשאר בטורקיה, וכלה בשפה ובמאכלים של התקופה, שלא לדבר על הממתקים, שהם כוכבים בספר בזכות עצמם. כמאמר הרוכל "לימון לימונרו, איזה ויטמין!"

עד גיל שתים עשרה בערך אני זוכר את הנמל שלנו בתל אביב כמקום תוסס ושוקק חיים. סביבו התפתחה תרבות הרחוב הצבעונית שעיצבה את דמותי לעד: פועלי נמל שעירי חזה לבושים בגופיות כחולות דהויות…קולות השירה היוונית, שקשוק כוסות האוזו המהול במים קרים… מסעדות הפועלים הביתיות שמגישות לאורחים אוכל חם ומהביל, מעלה ניחוחות משגעים.(עמוד 105).


סיפור המסגרת הוא מותו של אחיו, אליק, "אלוף בדימוס של צפון תל אביב בלשרוק," והספר נפרש על פני שבעת ימי השבעה, ותומך כעין מנחה באוסקר שמזמין את השחקן הבא אל הבמה, כך הדיאלוג של רמי עם רוח אחיו המת, קורא ומעלה מן הזכרון את הסיפור הבא. מתובל טוב טוב בשפה של פעם (למי שמרגיש לפעמים מחוץ לעניינים מצורף מילון עברי – עברי-של-אמא, בסוף הספר). כבר אמרתי שהשפה היא גיבורה בפני עצמה בספר הזה? הלשון קולחת, וגורמת לקורא להרגיש חלק מהתקופה, היא מחייה את הסלנג ולא חוטאת בארכאיות.

השמות אמיתיים, הסיפורים אמיתיים, פניני הלשון של אמא של רמי, אמיתיות, וזו דוגמא חיננית שמתכתבת עם המקבילה הטלווזיונית של ריאליטי, אבל הרבה יותר שווה. בעקבות הקריאה בספר תפסתי את השפה של סבי וסבתי, שפה שאף על פי שכבר ברוב המונחים לא משתמשים היום, סלנג של פעם, עדיין מפעמת בו הרוח הצעירה של חבורות הרחוב.

אביו של רמי לא חסך את שבטו, או יותר נכון את חגורת מכנסיו המשטרתית, מבנו, במיוחד, כשאמו היתה קוראת "יעקב, התכשיט הזה עוד יוריד אותי ביגון שאולה, אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו". חלק נכבד מהתככים (מעשי קונדס) של "מועצת המלחמה" בה היה חבר כלל התחמקות מעונש כמובן.

נגיד אבא שלי שומע ש"הרחבתי" מטבע של עשר גרוש, שזה פשוט להניח אותו על מסילת הברזל, הרכבת עוברת והמטבע של העשר גרוש נהיה גדול כמו מטבע של לירה, לך תסביר לבן אדם שמטבע של עשר גרוש ש"הרחבנו" ככה שווה בשוק ה"קח תן" בשכונה שלושים ג'ולות "פושטיות", עוד עשר "אסיות" עוד עשר "צרפתיות" וגם שלוש "ברומבילות" הוא יבין את את זה? לא, והוא גם לא ינסה להבין. (עמוד 52).

כך מוביל אותנו הילד רמי,
שכשהוא "מלובש" חגיגי הוא במכנסים כחולים "אתא" וחולצה לבנה, שירש מאחיו, דרך רחובות תל אביב של פעם, יחד עם חברי "מועצת המלחמה"  שמייד מתייצבים ל"ישיבות עבודה" אחרי שהם שומעים את השריקה הסודית, חזי העיראקי, סולומוניקו היווני ועוד ילדים שהפכו בזאת מייד לגיבורי תרבות.

מצחיק, ציורי ועל אף העצב על מות אחיו, גם איתו הוא מנהל דיאלוגים שמוכיחים את אמיתות הזכרונות. רמי בוחר להנציח את כל הנפשות הפועלות מתוך השמחה והאושר של הילדות. האיורים של אולגה אהרונוב קוריאנסקי תופסים בחן ובדיוק את רוח העניינים.

נלקח מתוך בלוג ביקורות הספרים ספרים מומלצים | ספרים חדשים


תום אלרום
יזמת ונוודת. מקימת המיזם "רוצים משהו מהודו" והקבוצה בפייסבוק "השראה לפרנסה בנדודים"