מריבה משפחתית בחג

למה חגים משפחתיים  לא יכולים לעבור ככה? סתם בשלום- כמו בכל יום נורמלי ורגיל שבו קנינו כמו תמיד עוד ארוחה מוכנה – כל אחד מתיישב לאכול כשהוא רעב ואף אחד לא עושה טקס ועניין – מתיישבים כשרעבים , אוכלים והולכים כל אחד לענייניו – ככה אצלנו ביום נורמלי., הפעם בניגוד לתמיד – יש חג וכנראה שצריך לחגוג. התיישבנו לאכול ביחד….. ואנחנו כנראה לא ממש טובים ב"ביחדנס" הזה, לא עברנו גיבושון וזה כנראה חלק ממה שדופק את זה. לא, כנראה שלריבונו משעמם באיזור החגים ולכן הוא יצר לנו אותם (למי שתוהה). תכלית החג – המריבה המשפחתית….כן, כן – יש כאלה שיגידו "איחוד משפחות", יש כאלה שיאמרו "אצלנו כייף חיים" – אבל אני מכירה לא מעט כאלה שירגישו שהסיטואציה לא זרה להם והם לא היחידים, שזה קורה גם אצלם. חברים…כל עוד אני מתודקלת בריב המשפחתי  הנוכחי מצאתי במה מכובדת לפרוק עליה את זעמי ותיסכולי –  …..
זה תמיד מתחיל כמה ימים לפני – כמו אחרים, אני פוגשת בחנות כלי בית / מתנות / שווקים – אנשים  שממלמלים לעצמם או לאחרים : כל שנה אנחנו מבטיחים ש"יותר לא קונים אחד לשני – זה מטופש וגם אין לנו כסף…" – כל שנה, נשבעת לכם שכל שנה המנטרה הזו נשמעת מחדש ואני מתפתה שלושה ימים בערך להיות מחוייכת ולהודות לריבונו "הודו לה' כי טוב – כי לעולם חסדו…" (ככה כתוב, נשבעת לכם) -כי בחג הבא אין מסע ואין קניות!!! (כל הפוסט הזה מכוון לחגים ה"גדולים"  בניגוד לחגים ה"פושטים" שלא נחשבים ולא מתייחסים אליהם – אין מסע קניות, מקסימום פרחים למקרה חירום של אירוח).
נו בטח שאלתם – הרי אמרת ש….לא, ואני  משוטטת כאילו לא נאמר והובטח ש"בשנה הבאה לא קונים ולא…..". או….תשאלו למה?….. כן….כי כבר פעם אחת נפלתי בפח. אני, בניגוד לכמה אחרים (פולנים, מכירים את זה???) מאמינה לעצמי ולאחרים בדרך כלל, ואם התקבלה החלטה – אני משתדלת לעמוד בה. באותה שנה לא קניתי ונדפקתי . יצא פריירית. חסכתי כסף – אבל עם טונה רגשי אשם. עוד לא למדתי ש"אז מה אם אמרו….."
דופקים בדלת (אני המארחת – נשמע פלצני, הא? ): אני כבר עם טיק עצבני שמשדר בשקט לעצמי…למה הזמנתי? כי זה תורי והזמינו את עצמם אליי זו התשובה בשבילי… עם שולחן חג נגיד שהוא חגיגי לצורך העניין. על מפתן הדלת מופיעים הנכדים (גם כן נכדים – כל אחד פני עצמו) נשיקה פולנית מעצבנת מלאת רוק שאני מסירה בשנייה אחת , כל אחד מושיט שקית קטנה  בטח עם איזה פסלון לא ברור או סתם משהו..(כאילו בתיאום), אני עדיין סותמת למרות שזה מתחיל לעלות לי בווריד שבולט בראש, אחי וגיסתי מופיעים כבר עם שקית מכובדת להפליא, לא משהו שהעיין מסוגלת לפקשש : שקית אחת אישית לי ואחת לבית….יופי? בטח…..כולם מרוצים, וזה השלב שבו אני מבינה שמישהו כאן נדפק והמישהו הזה – זו אני. שונאת את החגים – אמרתי כבר???
עוברים לסלון ופינת הטלוויזיה נשיקות וטקס החלפת מתנות, אבל אין כל כך עם להחליף, ואני אומרת לגיסתי ולנכדים (להלן הילדים של גיסתי ואחי והנכדים של אמא שלי – שתהייה ברורה השרשרת) : הרי סיכמנו פעם שעברה שסיימנו עם עידן המתנות, שיותר אף אחד לא מביא לאף אחד אחר – ש"המתנה הכי גדולה היא לפגוש אחד את השני". כמעט בא לי להקיא על המילים אפילו כשאני כותבת אותן עכשיו. טקס חד צדדי מה שנקרא – אני, אין לי מתנות. ככה סיכמנו. נקודה. תגידו תודה שהסכמתי לארח אתכם.
מסתכלת על המתנות ומעיפה מבט על השקיות שהביאה גיסתי שתחייה. למה שתייים אני שואלת שוב כמו איזה מבוגר קשה הבנה – לא ידעתי אם להעיף לה סטירה ולהדביק אותה לקיר או להיות שקטה ולחשוב או להציץ מה היא הביאה ולחשוב אחר כך אם יש או אין שימוש או תוכנית "חסוך – העבר בשעת הצורך". אני מחייכת בנחמדות ובחילה לא קלה מלווה אותי.
בדומה להמלט בסגנון "להיות או לא להיות" אני חושבת במהירות : לפתוח או לא? בסוף מחליטה שלא ובחיוך מנומס שכנראה הגיע במהירות ממקום של צו 8 – אני אומרת  "תודה רבה" – באמת לא יפה כי סיכמנו אחרת וסיכומים צריך לכבד. נו שוין, עברנו את מס השפתיים הזה.
אפשר להתיישב לאכול. תודה לאל .
כל אחד תופס לו מקום ליד מי שהכי קל לו לרכל או מה שנשאר ברירת מחדל. זה מתחיל ככה….אני  מעירה לגיסתי עם תחושת סלידה ותיעוב עמוקה על כך שהיא (היא/הוא/הם) לא מתקשרים לאמא שלי כשהיא במצב כל כך קשה ולא ממש תחגוג בשנה הבאה (ככה לצערי הבאמת ענק זה נראה)…אני תוהה אם שלושה טלפונים שלי אתמול ובקשה מיוחדת של : תתקשרו, אמא מבואסת נורא – אם זה לא מספיק או סתם ככה….קטע זניח. היא שותקת ומסננת ככה בשקט "לא באנו כדי לריב …..". ככה את הולכת ? במניפולציות? מותק,…לא נולדתי אתמול, במניפולציות גם אני לא ממש גרועה.
אחרי שהגענו למסקנה ממחנה הפוליטקלי – קורקט, היא ממש צריכה לשירותים וחוזרת ומתיישבת ליד אחי וישר מתחילה ועידת פיסגה ביניהם. אני יושבת ממול – חייבת להודות, משועשעת מולם אבל עם מבט מלטף מלא חמלה לאמא שלי. מי ממש זוכר למה כעסתי? מישהו זוכר שיש כאן אמא וסבתא? שכאבתי את כאבה? שנחמץ ליבי? הרי לא ממש…..לא רבתי עם גיסתי על החולצה הזהה שקנינו, סתם האשמתי אותה בחוסר תשומת לב ובכאב שהם הסבו לאמא – סיבה לגטימית בעיניי. כנראה לא בעיניהם.
או….שלב מוקצה מחמת המיאוס. גיוס כוחות – הילדים של אחי וגיסתי והם : צד אחד של השולחן, חזית אחת, צפונית – משם נושבת רוח קרירה ופנים זועפות אבל עיניים מחייכות. תנסו את זה פעם – תרגיל מצויין לתרגול שרירי הפנים. אולי תחסכו איזה קמט או שניים.
ועכשיו – יאללה, דילגנו בקלילות מסויימת (של דוב) על המנה הראשונה והמרק – ועכשיו לעיקריות. האמת? כישוריי במטבח שואפים לאפס על ציר אופקי – תמורת סכום לא סימלי ושבועה צופית לשמור על התאומים שלה פעמיים במשך השבוע הקרוב היא מבטיחה לי שהיא תכין לי את המנה העיקרית (עברית קלה=שוחד). אני לוקחת את הדיל הזה בלי למצמץ אפילו ומוסיפה איזה Side dish שקניתי במעדנייה בקניון ליד הבית. נראה נהדר. טעים אומרים החבר'ה. יופי אני אומרת. הכי חשוב שנהנתם. פיככססה עלי ועל יכולת ההתגמשות המילולית שלי הערב.
עוברים לפינת הטלוויזיה, כל אחד משתרע אחרת, גיסתי מגיעה למטבח להמשיך להלקות אותי מילולית ולהסביר לי שזה ממש לא ענייני אם הם צלצלו או לא – אני מסבירה לה שזה הכי ענייני שבעולם, זה אמא שלי, ואני לא רוצה לראות אותה כאובה במקום שאפשר לחסוך לה את זה, וצר לי שכך חינכו אותה בבית הוריה. נשלפו החרבות. אחי מגיע במרוצה – הוא מכיר את אחותו….הוא יודע שמישהו יפסיד כאן , יהיה בלאגן ולמה לעשות עניין. הפואנטה הובנה.
גיסתי הבינה (אולי) ומאחי אני לא תולה תקוות כמו שלא עשיתי אף פעם.  תודה לאל שהחג הבא הוא כיפור. היום האהוב עליי ביותר בשנה. מארגנים ספר או שניים, סרט או שניים ואני מסודרת. כן, אני צמה, אז מה אם אני צמה בדרכי שלי? העיקר הכוונה שבלב……
עד פסח יש לנו עוד ימבה זמן…..אל תדאגו – אנחנו נמצא כבר סיבה אחרת למריבה. פרק ב' יבוא…..