עד כמה הטלוויזיה ותוכניות המציאות או בשמן הלועזי הריאלטי משקפות אכן את המציאות? הרי האנשים שמשתתפים בתוכניות אלו נתלשים מהמציאות היומיומית שלהם , מהשיגרה ונכנסים לתוך ואקום, סוג של אקווריום או לעיתים איזה יער, וילה או כל מקום אחר שההפקה בחרה להם והופכים לסוג של שפני ניסיונות המתועלים ע"י עריכה מגמתית.
האם לנו הצופים יש את היכולת להבדיל בין עיקר וטפל ולשים את החוצץ בין הפרסונה האמיתית לבין הדמות שמתפרצת החוצה בתנאים לא שיגרתיים ? האם כאשר אנו פוגשים את האדם שנשקף מהמסך ברחוב אנו יכולים לא להלביש עליו דמות מסוימת? לשים את הדמות בצד ולתת לו צ'אנס או לא? מה זה עושה לו ומה זה אומר עלינו?
כן, היתי שם, היתי שם בעידן שהכל היה יחסית תמים. היתה לי הפריווילגיה להיות הראשונה ולכן לא חשופה למבול התוכניות. שאני צופה היום בכניסת הדיירים לבית האח הגדול אני שואלת את עצמי מה הם חושבים, מה זה מופע האימה הזה, הניסוי הקליני שנעשה בבני אדם. איך אפשר להיסגר בוילה למשך חודשיים ימים עם אנשים שלא הכרת קודם ולצאת משם שפוי. אני לא יכולה לצפות בזה.
אני זוכרת את עצמי עובדת מאוד קשה על מנת שלא יכניסו אותי לפינות שלא רציתי להיכנס אליהן. אני זוכרת שהיתי צריכה לבלות עם כל אחד, יואב וגדי 24 שעות ודאגתי שלא יקרה שום דבר, שלא יתפרש שום דבר שלא היתי רוצה שיתפרש. אני לא יכולה לשכוח את סיום התוכנית , הסיום הדרמאטי שבו בחרתי את יואב שהיה שם ותמך לאורך כל התוכנית.
אף אחד לא יכול לזכור כי גם אף אחד לא ידע על הפסיכולוג הצמוד שהצמידו לי , על הרעש הבלתי פוסק מכל הכיוונים בחודשים שאחרי. על ההחלטה המאוד מהירה שלקחתי שחיים טלוויזיונים הם לא משהו שבו אני רוצה להשקיע את מירב מאמצי בו כי מבחינתי זה משקף, ואני מדגישה מבחינתי כי אני מודעת שהגעתי ממקום מאוד מסויים כך שהיה קשה להתנתק מהדמות הזו שקוראים לה " קחי אותי שרון" , משקף משהו מאוד חיצוני. אני אדם של חיבורים , חשוב לי להרגיש, לגעת, להיות עם אנשים. חשוב לי שידעו מי אני באמת ולא לעטות מסיכה ולשחק, חשובה לי תמיד האמת ויש לי את האמת שלי .
