כמה קשה לנו ההורים לשחרר את הילדים שלנו? אין דבר בעולם שקשה לנו יותר. מהרגע שהם נולדים, בכל פעם שהם עושים קפיצת גדילה ואנחנו צריכים לשחרר אותם, יש שם פחד גדול. כשהם מתחילים ללכת – אנו מפחדים שהם יפלו, כשהם מתחילים להתבגר – אנחנו פוחדים שהם יתרחקו, כשהם הולכים לצבא – נו, לא באמת צריך להמשיך, נכון?
ואז בא דף פייסבוק שמתיימר לדאוג למשפחות ומפרסם סרטון שרוקד על הפחד הכי קמאי שלנו ההורים, ומסביר לנו שאם נשחרר את הילדים שלנו לצעוד במצעד הגאווה, יקרו כל הדברים שאנחנו מפחדים מהם. עזבו את זה שהורים ממש לא צריכים שיפחידו אותם כדי שהם ידאגו שיקרו דברים מפחידים לילדים שלהם, או את זה שהסרטון הזה רוקד על כל הפחדים שלנו, למען מטרה גרועה, הסרטון הזה הוא הומופוביה מהזן הגרוע ביותר.
בעבודה קשה ומאומצת של הסברה לאורך העשורים האחרונים למדה החברה הישראלית, שהומוסקסואליות היא לא מחלה, היא לא גורמת למחלות מין והיא לא קשורה לסמים. ואז, בכמה רגעים, קושר הסרטון הזה את קהילת הלהט"בים לכל הדברים האלה, בלי לחשוב פעמיים על הנזק שייגרם לילדים שהוא כל כך דואג להם. כי חלק מהילדים האלה הם להט"בים. זאת המציאות. ובמקום להגיד להם שמותר להם להיות מי שהם, שמי שהם זה מצוין ושמותר להם לתת לעצמם ביטוי פומבי, מחזיר אותנו הסרטון לימי החושך, שבהם להיות להט"ב היה פשע, בעקבותיו משפחות לא הכירו בילדים שלהם, והילדים האלה היו נזרקים לרחוב, רק כי הם העזו להכיר במי שהם באמת.
אני יודעת כי את חלק מהילדים האלה פגשתי כשהתנדבתי בניידת הלילה של על"ם לפני שני עשורים – זרוקים בגינות ציבוריות, לפעמים מוכרים את הגוף שלהם, רוב הזמן עצובים וכועסים על עצמם. כועסים על עצמם שהם לא יכולים להיות אחרים. אבל הם לא באמת היו יכולים.
אנחנו כן יכולים להיות אחרים. והפכנו לאחרים. בואו נוכיח את זה. בואו נגנה כל ביטוי של הומופוביות ברשת, בואו נשלח את הילדים שלנו למצעד הגאווה, וכדי לשמור עליהם מסמים ואלימות מינית, נצעד איתם שם. נוכיח לקהילה שכולנו מאמינים שמותר להם להיות הם.
כי בסוף, מצעד הגאווה הוא רק תזכורת לכולנו שמותר לנו להיות אנחנו. סובלניים, אוהבי אדם, בשלל צבעי הקשת.