מרגישים בגוף

בחורה עם מחשב נייד

בהאיטי יש ביטוי "אני מרגיש את זה בגוף".

הביטוי הזה חל על תחושות פיסיות, על פחדים, אושר, עצב, וכנראה שעל כל דבר שהוא נפשי או מחשבתי אבל משפיע גופנית.
בהאיטי בני המעמד הבינוני גבוה והגבוה הולכים לחדרי כושר ועוסקים בספורט. שאר האנשים חיים חיים כה פיסיים, ואינם מכירים בד"כ בספורט כמשהו בפני עצמו.

הגוף בהאיטי הוא החיים עצמם. רגשות כמעט ואינם נראים בציבור, ואם הם נראים הם מתבטאים במחוות גופניות רציניות, או בנבוכות עמוקה.
מאז רעידת האדמה אנשים ממעטים לדבר על רגשות. חלקם אומרים שהם כה רגילים לאבד, חלקם אומרים שבוודו ובתפילות הם מוציאים רגש החוצה. אבל כולם "מרגישים בגוף" את מה שקרה. עייפות, דפיקות לב, בעיות שינה, היפריות, אפילו ילדים קטנים.

ואני? בהתחלה לא ממש ידעתי מה לעשות. בקבוצות הפסיכו- סוציאליות שאני מעבירה ומלמדת אחרים איחך להעביר המתודות העיקריות היו דיבור וציור. שיניתי אותן לעבודה דרך הגוף.

קפיצות, משחקי ילדים, הבעת רגשות, פעילות פיסית של כל המשתתפים ולבסוף כמה דקות של שקט ונשימות. והגוף, מרגיש בכל פעם קצת אחרת.

ואני, שבארץ עובדת דרך הגוף ומאמינה שהגוף מלמד אותנו, מחזיר טובה או משבית בעת הצורך, מוצאת שגם פה, בתרבות שונה ורחוקה הגוף הוא אחד הכלים הכי חשובים.
וגם כשאין מילים, יש תוצאה.

שרון מיכאלי- רמון
מומחית לחינוך גמיש ומישחוק, חינוך באזורי אסון, מנתחת התנהגות ומנחת מחנכות והורים, מפתחת שיטת התנועה ההדדית ויזמת TOGI http://www.facebook.com/people/Sharon-Ramon/608627297