מפתח אפס מאת רעות אקשטיין בלום.
ז'אנר: פרוזה מקור. הוצאת מודן, 2019. 226 עמ'
הספר הזה העמיד מולי, מולנו כחברה, מראה מדויקת ופוצעת של השוליים ושל הנוחות המרופדת במרכז. ומעבר לכל זה, הוא הוכיח אותי מול הקבעונות שלי. טעיתי לחשוב שמדובר בספר לנוער. זה ספר למבוגרים. אמיצים, חלשים, מתמודדים.
העלילה עוקבת אחרי שנה בחייו של אופק. מתבגר שנלקח מביתו לפנימיה טיפולית, אחרי ניסיון התאבדות של אמו. הוא רחוק מאחיו הקטנים, שנלקחו למעון חירום ואביו, שעזב אותם והיגר. תיאור חיי הפנימיה, ההתמודדות הרגשית של הילדים והתאורה שהסופרת מאירה בה את הפינות האפלות ביותר שלנו, כחברה, מכשפים וממכרים.
הוא כתוב בשפה בועטת, כמעט ילדותית. שפתו של אופק.
כמו לגיבור גם לנו הקוראים אין בריחה, אין נחמה. הבורות והחולמנות לא תציל אותנו מהאמת: "ואז הוא אומר לעצמו בלב, צא מהסרט. אין שום סרט. שום מצלמות ושום עונת הפנימייה. הכל זה החרא האמיתי של החיים". עמ' 77
אין צוות טלוויזיה ואבק הוליוודי שיקפצו עליו כעת. אלה החיים. No escape. וכשהוא נאלץ להתמודד עם המציאות המזוהמת, גם הידיים שלנו מתלכלכות.
המחברת לוקחת אותנו בנינוחות בתוך האמיתות הקטנות שאי אפשר לברוח מהן: "או את אלה שמנגנים ברחוב. עליהם הכי כואב לאופק. בעולם אחר הם היו מנגנים באולם, ועוד היו מוחאים להם כפיים." עמ' 34
השם של הספר מעיד על אובדן הפרטיות. גם בפנימיה יש מפתח שיפתח כל דלת. מפתח אפס. ומול אובדן הפרטיות, אופק, הגיבור, מנסה לשמור על הזהות שלו במציאות מתהפכת, ללא עוגן.
שני לילות רצופים התייפחתי. נרגשת וחומלת. מולכת במילים, כמו אחרי צלילי חליל מכשף, אל הזירה העירומה של המציאות. אל המקום המזוקק של הרגש.
זה ספר שיגרום לכם לכבות את האורות בחדר הילדים. לחזור לנשק אותם בשנתם, להסתכל על מה שיש ולהגיד תודה. תודה.