מקשיבה ללב (?)

בחורה עם מחשב נייד

!!!! – I am here-Pink

בושה. נטישה. אובדנות. אבל (grief). אילו מילים קשות. מזעזעות. זורות מלח בעיניים ואקזמה בעור. אינן אני, ויחד עם זאת הכי אני. מילים מפחידות, שאני רוצה להדוף, להעיף, לסתום, ושלכוח. איך אינני יכולה. אין לי ברירה, הן שלי, הן שם, הן אני. האם התהום שלי, תהיה המקפצה שלי? 

מפגרת! למה את צריכה את זה? למה את עושה את זה לעצמך? לא סבלת מספיק? לא בכית מספיק? האמת? זה די פשוט. אין לי תשובה. אין לי תשובות. דעתי פזורה ומוסחת. זה בסדר. אני צריכה את זה, כנראה אצטרך את כל הזמן, או רוב הזמן או חלק מהזמן. גם זה בסדר. אני כן(!) צריכה להיזהר ולהישמר מהמקום שבו המילים המפחידות הללו מנהלות אותי, את הבחירות וההרגלים שלי. אך בשורה התחתונה, המילים הקשות, והמכוערות הללו הן חלק ממארג חיי. טוב לי עם זה. אלה העומקים שלי, הפרופורציות שלי בחיים, הגבולות שלי וגם חסרונם.

מה זה בעצם מקשיבה ללב? האם לנסות ולביית את עצמי? האם לתת לעצמי לפרוץ? האם לתת לעצמי לפרוץ על פי חזונם של אחרים? כל כך הרבה קולות; דומים ומנוגדים, שלי ושל אחרים. אני מקשיבה ללב, ושומעת שהלב אומר "עוד". את רוצה ויכולה עוד, ולא עוד כמו שההוא בחניון מנסה לכוון אותך למרות שאת מסבירה לו שאת לא צריכה הכוונה. אלא, עוד, אסרטיבי ובטוח, לא נלחם. את רוצה ויכולה עוד. בלי סימן קריאה. אלא באמצעות ידיעה. היא שם. חזקה בבינוניותה.

אבל מה עוד את יכולה? מה יש מעבר למה שכבר קיים? ובכלל, יש לי כח לבולשיט הזה? למי יש כח. בקושי את הקיים אני מקיימת. יש לך מספיק מכל טוב, יש לך יותר מלרוב, יש לך הכל! כאן, יש סימן קריאה, כי אני צריכה לשכנע את הלב שכך הוא הדבר. אבל הלב, הלב, הוא נמחץ, הוא מורד. לא! זה לא מספיק לי, הוא חורץ! לכי תביאי לי עוד, מצווה עליי כמו עריץ. אני מניפה ידיי לצדדים בוויתור ומורידה את הראש, הוא צודק המניאק הזה. "עוד", זה מה שסחר לי בחיים.

עוד שביעות רצון מעצמי, עוד הגשמה, עוד עצמי, עוד לבד, עוד אני, עוד שקט, ועוד כל הכבוד! למי? לי, כן, לי. על מה? על שרציתי והעזתי, לרצות עוד עבורי ולא להסתפק, לתבוע את מקומי, לייצר וליצור אותו במו ידי, להגות אותו בליבי ובמוחי, לרקום ולתכנן את עתידי, וללכת לייצר אותו, לטרוף אותו. עוד, להעז ולדבר ולחשוב על עצמי ואל עצמי בגוף ראשון ולא כאמא של, כאשה של, עוזרת ל, תומכת ב, אז תודה רבה לכן, בושה, נטישה, אובדנות ואבל (grief), על שהרחבתן את הלב לכל הרגשות והאפשרויות שיש לעולם להציע. מכאן, הלב כבר יראה לי את הדרך.