מקדש מחול לבן

ביצירה "לשד" בונה תמר בורר מרחב מדיטטיבי תנועתי לשתי רקדניות. מחול איטי של יופי ודיוק

חלל אינטימי ומסקרן שקשה לראותו. צילום: JewBoy

הכניסה לסטודיו של תמר בורר בקריית המלאכה היא ככניסה אל הקודש מתוך החול. הבניינים המכוערים של קריית המלאכה, הלכלוך שבחוץ, כל אלו לא חודרים אל מרחב הסטודיו המינימליסטי.  רצפת לינולאום לבנה מרופדת, קירות הסטודיו מחופים בפסי נייר לבן, ספסלים וכריות.

הקהלה הקטן מתאסף, מרכל בחוץ על הא ודא. כאשר נכנסים לסטודיו, כל אחד תופס את מקומו – 3 שורות אינטימיות, כ-30 צופים. הרקדניות כבר על הבמה. ללא הנחיה משתרר שקט מוחלט. צליל בלתי מוגדר נשמע ולאחריו מתחילה תנועה. הכול מואט, בקצב שונה מקצב העולם שבחוץ.

מרחב מדיטטיבי ואיטי. צילום: JewBoy
תמר בורר, מרחב מדיטטיבי. צילום: JewBoy

אחד הדברים שאני אוהבת בריקוד הבּוּטוֹ הוא החסכנות והדיוק בתנועות. התנועות אינן שרירותיות, אלא נראות כחייבות להתרחש, נובעות האחת מהשנייה בכורח שאינו שרירותי או ניתן לבחירה. הרבה מהזמן התנועה מינורית, ועל הצופה לאתר ולמצוא אותה, מה שיוצר התבוננות אחרת, רגישה יותר.

בלשד יוצרות תמר בורר ומיטל סגל עולם פרטי, תקשורת בין שתיים – הן זוג במערכת יחסים, הן הורה וילדו, הן חברות ושונאות.

לשד, מערכת יחסים. צילום: JewBoy
לשד, מערכת יחסים. צילום: JewBoy

בחדר מרחף מובייל ענק עם גליונות נייר משי שיוצרו בעבודת יד. המובייל מסתובב, והנייר מרחף באוויר, חוצה את חלל הסטודיו, בין הרקדניות לבין עצמן ובינן לבין הקהל, ומעלה מחשבות על תנועה ואיזון, ועל היכולת לראות ועל הסתרה. עם כל יופיו של המובייל, בו טמונה גם בעייתו הגדולה של המופע – במשך חצי ממנו חצץ ביני ובין הרקדניות גליון ניר גדול, שחסם את היכולת לראותן. החוויה מתסכלת מאוד, וכמה מהצופים ניסו להחליף מקום, לעמוד בצד, להתכופף – תרגילי אקרובטיקה מאתגרים שמפריעים לצפייה ולצופים האחרים. לו המובייל היה בתנועה, אפשר היה לשאת רגעים של אי-נראות. אך נראה שהוא נטה דווקא לרחף ולעצור בנקודה בה נחסמה הצפייה לחצי מהקהל.

חלל אינטימי ומסקרן שקשה לראותו. צילום: JewBoy
חלל אינטימי ומסקרן שקשה לראותו. צילום: JewBoy

בצפייה בהופעה של תמר בורר, אי אפשר להתעלם מכך שרגליה נכות. נכות זו אינה מגדירה את המופע אך באופן טבעי משפיעה על האופן שבו היא נעה בחלל. במופע זה משתמשת בורר במתקן הרמה שמאפשר לה לעמוד ולרקוד בחלל, ומייצר תנועה חדשה ומפתיעה. אלמנט מוצלח נוסף הוא העדשים החומות-כתומות שמתחילות כערמה עגולה שמזכירה אדמה ודם. הרקדנית דורכת בתוכם, והתחושה שעוברת היא פיזית ממש – לדרוך על אבנים, לשקוע בתוך ביצה אדומה, אבנים שנדבקות לרגליים.

תמר בורר מרחפת באויר, ב"לשד"
תמר בורר מרחפת באויר, ב"לשד". צילום: JewBoy

המופע מומלץ למיטיבי לכת – מי שמכיר את הז'אנר ומוכן לחווית הצפייה הייחודית והסבלנית והמתגמלת שהוא דורש. עם זאת, הייתי מוודאת האם הניירות ממשיכים לרחף באין מפריע ולהוות מחסום ראייה, במצב זה ההנאה והחוויה נפגמים מאוד.
 

לשד

כוריאוגרפיה, במה, פסקול: תמר בורר

רקדניות יוצרות: מיטל סגל, תמר בורר

סטודיו בוהו, קריית המלאכה, תל אביב

ענבל כהן חמו
צלמת, יוצרת, מאמנת אישית וגם פעילה חברתית לפעמים. אשתף אתכם באירועי תרבות מעניינים שאפגוש - אפשרות להציץ לחוויות חדשות.