לפני 12 שנים נפרדנו מלימור אהובת ליבי, אישה צעירה עם צחוק מתגלגל ואמת מוחלטת שלימדה אותי חמישה שיעורים וגעגוע צורב. מאז בכל שנה אנחנו נפגשים באותו יום ובאותה שעה כדי להיות ביחד ולהיזכר בה, במי שהיינו ובעולם האחר שחיינו בו. זכות גדולה לארח בבלוג שלי את אור, אישה-ילדה מוכשרת בת 22, העתק משודרג ומצמרר של אמא שלה שבכל שנה פורטת אמת שנכנסת עמוק אל תוך הנימים של כולנו. אורצ'יקית, אמא מסתכלת מלמעלה ומבסוטית ממך אש.
"שלום לכולם, לא היה לי קל לכתוב השנה אבל סבתא שוב בקשה ואתכם, הקהל שלי שמגיע כל שנה, לא יכולתי לאכזב. אני מורה לריקוד, בייביסיטר, מדריכה בצופים ובין היתר בזמני הפנוי אני גם לומדת לפסיכומטרי. בין כל אלה הגיעה התקופה הזאת בשנה שהמחשבות משתבשות ועוד משהו יושב חזק על הלב, זה שמוציא מריכוז.
מצטערת אמא אבל השנה אין לי זמן, גם ככה את כל שנה לא מתחשבת. יש לי דברים חשובים לעשות והמצב רוח לא יכול ליפול, אבל הנה הגיע התאריך שצריך לזכור אותך ולעצור שוב הכל.
את אף-פעם לא מתחשבת, כי הנה שוב הגעגוע עולה. הוא מפריע, הוא מכווץ את הלב, הוא גורם לדמעות פשוט לזלוג ולהרטיב את הלחיים. והגעגוע הוא לא בדיוק אלייך כי הדמות שלך כבר טיפה מעורפלת, הגעגוע הוא למי שיכולת להיות. ולמי שאני יכולתי להיות בזכותך. בכל מקום שאני הולכת אליו אומרים לי שאני דומה לך. יותר יפה ממך, אבל כמוך. חוץ מהשיער והצחוק הצוהל אני בקושי זוכרת אותך, בקושי זוכרת מי היית. יש כמה תמונות שאני מסתכלת עליהן ואומרת לעצמי – וואלה ככה אני זוכרת אותה, אבל אלה תמונות ישנות, תמונות שצולמו הרבה לפני הסוף. ובראש שלי, בין הזכרונות, רצות אותן תמונות ואין כל כך מבחר.
אני בטוחה שכולם פה מסכימים שאין לך שום עניין ברצונות שלנו, מתי אנחנו רוצים לראות אותך ומתי לא רוצים להזכר. את מגיעה בלי שום התראה מוקדמת- בחלומות, ברחוב, בזכרונות, בפעילויות הקטנות שגם את היית עושה.
את חסרת התחשבות, כי כשהלכת פשוט הצבת עובדה שכל השנה חייבים להתגעגע והשבוע במיוחד. הצבת עובדה שהשבוע זה צריך להיות מורגש בכל עצב בגוף. אבל אמא תפסיקי לא להתחשב, זה מפריע, זה מכווץ את הלב, זה גורם לדמעות פשוט לזלוג ולהרטיב את הלחיים. זה לא מתאים עכשיו וזה לא מתאים אף פעם."
אור שמואלי, 9.6.17
[youtube 5l3v4tRxYeg nolink]