האדם הוא הייצור היחיד שיודע שסופו למות, זה מה שמכריח אותו להעניק משמעות לחייו
כך סארטר, אותו מצטט ינץ לוי בספרו "תוחלת החיים של האהבה".
לפני שנפתח הספר אנו כבר יודעים שאחיו של ינץ לוי מת ממחלה קטלנית בהיותו בן 25. הספר הזה נכתב , כהצהרת ינץ, כספר פרידה מאחיו המת ובו הוא מתאר את החיים במחיצת האח עד שהוכרע על ידי מחלתו. לכאורה, מה עוד אפשר לספר. סיפור ידוע מראש. מסתבר שהרבה.
כשהתחלתי לקרוא בספר, שמחתי למצוא את "הדוד אריה" מספר את סיפורו , בלשון פשוטה ומדוייקת הוא מתאר את חיי המשפחה המיוחדת שלהם (אב מבוגר ואם צעירה יותר וששה ילדים בכפר סבא) . "משפחה דעתנית של דברנים חמי לב ומזג משפחתיים" . לאט לאט נעלם סגנונו של "הדוד אריה" ומנץ ינץ עם אמירות מעניינות על החיים, על האחווה , על האהבה וגם על המוות. ספר יוצא מתוך החיים וחוזר אליהם.
ינץ מנהל דיאלוג עם הקורא ומשלב אותו גם בלבטי הכתיבה שלו את הסיפור.
"בני אדם הם היצורים היחידים שמכירים את המילה "אילו" ועשויים לתהות , מה היה קורה אילו… כל פרט קטן משנה לגמרי את התמונה. סופרים עושים מהנטייה האנושית הזו מקצוע". ינץ מנהל גם "דיאלוג" פנימי עם סופרת עלומה שבדיעבד הסתבר שכתבה ספר על נושא החולים הנוטים למות. היא ביססה את ספרה על תחקירים שעשתה והיטיבה להשתמש בנושאים היותר כאובים כדי ליצור אמפתיה ועניין בקרב הקוראים. ינץ מקפיד לדייק ולתאר דברים כהוייתם , גם אם הם פחות נעימים או לא עולים בקנה אחד עם נטיית הקוראים. ואיפה בדיוק מפסיק התיעוד ומתחילה האמת האישית לבצבץ. ומהי האמת , בעצם? רמת הדיוק ? רמת האמינות ? מה הדבר הנכון לומר, לעשות, לחשוב בנסיבות מסויימות. ועל אחיו המת אומר ינץ "החיים שלו והמוות שלו הם לא מטאפורה, לא סמל ולא אלגוריה"
על המחלה "הרי מה היא מחלה ? חום גבוה ? גוף חולה? חיידקים? אלה רק תסמינים. מחלה היא מתקפה חזיתית של החומר על מצב הרוח". המשפחה המלוכדת הזו יוצאת לסעוד את האח החולה בכל ליבה. כל אחד מבני המשפחה עושה מאמץ עילאי לעזור ולתמוך ולמעשה כל חיי בני המשפחה על תכניותיהם, חלומותיהם ועתידם נגנזים. כולם כאחד נרתמים לעזרה לאח החולה. כל אחד מהם מגיב למחלה בדרכו, האחד נשאר הגיוני ושקול , האחר מוותר על תכניותיו לשירות הצבאי או על נסיעות לחו"ל… צעירת האחיות נקלעת למשבר נפשי עמוק והאם מחפשת נואשות אחר אושר קטן בתוך המהומה.
והתקווה ? התקווה , לדברי ינץ, נולדת רק כשיש יאוש . התקוה היא יאוש מטוגן. הרבה נדונה המילה הזו בסיפור, על משמעותה בחיי כל אדם .
זהו ספר שכולו רגישות אך חף מכל רגשנות, ובכך ייחודו .
זהו ספר שתובנותיו עוד ילוו אותי הרבה במהלך החיים, ההתבוננות הפנימית כנה ומעמיקה אך אינה יומרנית. לא סתם אני כותבת על "ינץ" ולא על "הסופר" או "לוי"… הכתיבה כה בלתי אמצעית ולא מתייפייפת, אני מרגישה קירבה מיוחדת למשפחה הזו ולבניה.
תודה ינץ על ספר מופת עוצמתי.
מומלץ !
