מצאתי עבודה!
זה לקח לי שנה. שנה מלאה עליות וירידות וגליצ'ים של ביטחון עצמי. כמה "כמעט"ים ו"ליד"ים והשפלה אחת בלתי נשכחת.
ממש לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, קיבלתי בלינקדאין הודעה:
Hi Ayelet,
Long time…
Are you really looking?
זו הייתה מישהי נהדרת, מגניבה ואנרגטית, קולגה לשעבר שלא ראיתי שנים. היא אמרה שהם מחפשים מישהו לצוות שלהם וזה ממש סימן משמים שהלינקאין לפתע הקפיץ לה אותי.
אז כמו שאומרים שכל עכבה לטובה…לא יודעת כמה עשתה לי טובה העכבה הזו אבל הג'וב הזה הוא לחלוטין משהו שרציתי.
במסגרת עבודה משותפת עם עינת פולק-גונן (הכוונה מקצועית), הגענו למסקנות מהם המקומות שמתאים לי לעבוד בהן ומה אופי העבודה שארגיש בה שאני ממצה את היכולות שלי. וכאילו לקחתם מתוך דף הסיכום של אותו איבחון, הגעתי לעבוד בחברה נפלאה, גדלה ומתפתחת של איש אחד גאון בשם בני לנדא. עכשיו, אם תגגלו את השם הזה ודאי תמצאו לא מעט איזכורים של האיש-תופעה הזה וגם זה לא ימצה את מה שהאיש הזה עושה. השראה.
איזו עבודה זו למצוא עבודה… זה לא כמו פעם. היום אתן צריכות קשרים, אתן צריכות לינקדאין מעודכן ומפונפן. אתן צריכות עבודת הכנה לא קטנה, ללכת לסדנא אחת או שתיים ולהיות מוכנות לאנרגיות שצריך כדי לעבור ימי איבחון, שאלונים, מבחנים פסיכוטכניים, 5 ראיונות בחברה אחת וגם אז לא בטוחה שתתקבלו.
לא סתם אמרתי שזו הייתה שנה של ירידות ועליות. זה היה במשקל, זה היה במצב הרוח, זה היה בתעצומות הנפש – להקים את עצמי מתשובה שלילית או ראיון משפיל היה באמת באמת קשה.
מדי יום מצאתי את עצמי קוראת סיפורי השראה ב"פורום לנשים מנהלות" בפייסבוק. עוד אישה נהדרת שמבטיחה ש"גם לך זה יקרה, תאמיני בעצמך" ואני צוחקת ולוקחת עוד ביס של עוגה שאפיתי… כי תכלס מה עוד יש לי לעשות (רחמים עצמיים, כבר אמרתי?).
והילדים… הילדים שלי, שראו על העיניים שלי את העצב, את היאוש. אמא שמפסיקה להאמין בעצמה היא בטוח לא השראה לילדים שמתקשים במשהו. איך אני יכולה לשקר להם ולהגיד – תאמינו בעצמכם ותצליחו, כשאני בעצמי כבר באפס אמונה. אגב, יש לי תואר ראשון ושני ברחמים עצמיים. אבל מוכרחה לומר שכבר שנים לא הגעתי למצב שאני כל כך שוכחת את החוזקות שלי ונותנת לחולשות להוביל.
אבל לראיון הזה הגעתי נחושה. נחושה כי ידעתי שזה המקום בשבילי. נחושה כי ידעתי שאותם אנשים שיקבלו אותי לג'וב הזה יחד איתי יקימו משהו שעוד לא קיים בחברה. אני רוצה – אני רוצה להקים, אני רוצה להיות משמעותית – זה תמיד חזר בפגישות להכוונה מקצועית. זה מה שחשוב לי.
אמא כבר לא כבויה, אמא עכשיו עם אש בעיניים מוכנה לכבוש את הפסגה הבאה שנמצאת ממש מולה. כי אותו גיא הינום שעברה בדרך לפה חישל אותה ועכשיו היא נינג'ה.
עוד ראיון ועוד אחד ופתאום צץ לו עוד אחד אחרון ואני שם חותמת חוזה. פשיוווווו…. מוציאה את כל האוויר שהיה לי תפוס שם בריאות עוד מהראיון הראשון ושבוע לפני ראש השנה אני שם מתחילה לצלול אל תוך עולם חדש-ישן שגם קצת מוכר אבל גם מלא חידושים ואתגרים.
כבר שלושה ימים שאני בבית מצוננת ומקוררת. באמת לא פלא. להוכיח את עצמי זו עבודה קשה. אבל כמה טוב זה להיות קצת חולה כשאת יודעת שאת חוזרת לעבודה שאת רוצה להיות בה? כמה טוב זה שגם כשאת חולה הראש שלך חושב איפה את יכולה לעשות טוב יותר? לא כי אמרו לך – אלא כי את רוצה?
אז לכן, המובטלות, שעושות אותה דרך כמוני… יש אור בקצה המנהרה הפתלתלה והחשוכה הזו. יש מכשולים בדרך ולא מעט מניאקים שיכולים להאט קצת את הדרך לשם. אבל האור שם. מחכה לכן. אל תשכחו להחזיק יד לאלה שנמצאים לצידכן, הם פה לעזור.
האש בעיניים חוזרת.
היא ממש כבר פה.