צילום-eflon
היא יושבת לבד. גם במושב מולה אין יושבים, למרות שהקרון מלא נוסעים.
אני מזהה אותה מיד. הכובע המסתיר עיניים ושיער. הזרועות הדקיקות . הג'ינס הבלוי והמוכתם. כל אלה לא מצליחים להסוות את גינוני הגוף. רגליים צמודות. בטן מכונסת עמוק פנימה. כך גם הידיים. כולה דריכות, כתמיד.
"שלום רותי" אני אומרת ומתיישבת מולה.
היא מביטה בי. מסבה ראש כאומרת: "לא מכירה אותך, תתחפפי."
אני מהססת. עברו שנים. המפגש האחרון בינינו היה רצוף קללות ואיומים. היא הבטיחה לחזור ולשבור לי את הראש. אני הבטחתי שיהיה בסדר ושלא תדאג. יהיה לה טוב שם.
"יעזרו לך" אמרתי. "יטפלו. אל תדאגי."
היא לא חזרה. ביררתי. היה שם רע לתפארת. ברחה מספר פעמים. מצאו אותה בתחנה המרכזית הישנה והחזירו למוסד. שוב ברחה ושוב החזירו. בפעם הרביעית התייאשו. אי אפשר לעזור לה, אמרו. אין טעם. ביקשתי שיתנו הזדמנות נוספת שאני אחראית. שהבטחתי שיהיה בסדר. אין לה לאן לחזור, אמרתי. היא תהיה עוד אחת מהסטטיסטיקה. ידעתי שלא עשיתי מספיק. שאפשר היה אחרת.
"את זוכרת אותי?" היא שואלת, קובעת.
"איך אשכח?" אני מחייכת אליה. "מה שלומך? נוסעת לבקר את אמא?"
"האבא המזדיין שלי מת ממנה מקולקלת. ידעת?"
לא ידעתי. הוא קיבל חמש שנים וכשעזבתי את המחלקה עדיין ישב בכלא. האימא הייתה נוסעת לבקר וחוזרת עם מכתבים אותם ביקשה שנעביר לבנות. היה כותב כמה הוא אוהב אותן ואיך היה להן אבא טוב. לא הזכיר את השקלים שנתן להן אחרי, מבטיח לתת עוד אם לא יספרו. את הממתקים שהיה קונה ונותן רק כשאמרו כן. אף פעם לא בכוח, אמר על דוכן העדות. לא בכוח. זה הן שרצו.
" אני לא רוצה שתעבירי אותי מכאן" הייתה צורחת. "אני יזדיין עם מי שבא לי."
חיכיתי עוד. קיוויתי שתשתכנע.
"יש לך סיגריה?" היא מבקשת.
"אסור לעשן ברכבת" אני מתנצלת.
" את כזו חננה" היא צוחקת ואני רואה שלא נותרו לה שיניים.
"זה מהסמים" היא מורידה את הכובע "רואה? גם הקרחת. אבל כשהם מחפשים לזיין, לא איכפת להם. העיקר שיהיה בזול "
" לא ממש השתנית. מיד הכרתי אותך" אני אומרת לה ושתינו יודעות שאני משקרת.
"יהיה בסדר. אל תדאגי " היא אומרת. הופכת להיות אני. נפרדת ממני כאז.