מכירים את זה שאתם מקבלים הזמנה למפגש מחזור מבית הספר?
החלטתי לארגן את המחזור שלי למפגש לכבוד העשור השישי לחיינו, ונוצרה קבוצת ווטסאפ עם מעל 100 אנשים.
לצערי הסתבר שחלק עדיין מחזיקים בבטן את האגו של הילדות,
שחלק עדיין מנסים להוכיח שהם שווים יותר,
שחלק עדיין מנהלים שיחות ברמה של כיתה ג.
קצת אחרי שהתחילו השיחות בקבוצה,
התחילו לצוף הפחדים. היה מי שחשב שאולי הוא לא מספיק טוב כדי להראות את עצמו
כדי להיות נוכח במפגש. הגוף כבר לא כל כך חטוב, מצב החשבון לא ממש מעולה, ההישגים לא לתפארתו.
עם זה עוד יכולתי להתמודד, כי הרי אנחנו כבר גדולים וזה לא חשוב, רק הלב חשוב, האהבה, החברות.
אבל אז החלה ההתפארות. חטא הגאווה במלוא עוצמתו.
שם נהיה קשה לי יותר. מצד אחד אלה עובדות (עשיתי, קניתי, השגתי, הילדים שלי מדהימים)
מצד שני זה לא ממש חברות טובה לנופף בהצלחות שלך .
ניסיתי פעם פעמיים להרים דגל אדום, לבקש לדבר מהלב ולא מהארנק,
לבקש להיות בשמחה ואהבה ולא בתחרות,
אבל זה לא עזר.
הבנתי.
כל אחד צמח למקום אחר והעבר לא בהכרח יוצר גשר אהבה שמחבר בין כולם,
בין הילדות לבגרות
בין מה שהיה אז, למה שמתרחש היום.
הבנתי גם שגיל הוא לא עדות לתבונה רגשית.
כולנו בוגרים בגיל אבל כנראה שחלקנו עדיין תקועים אי שם בין מלך למלכת הכיתה.
החלטתי לשחרר את זה. בירכתי ועזבתי.
ממילא תקופת קורונה ואין סיכוי להיפגש לפני ינואר.
אהבה,
תמי
