כל כך הרבה שנים לא יצאתי בשישי בערב, או שהייתי דתיה או שהייתי עייפה.
כך או כך לרוב זה ערב למוסף של שבת. המדור או התפילה.
רצה האל ונולדתי ב 15 בספטמבר למניינם שנפל השנה על שישי, רצה האל על ונחתתי ערב קודם מניו יורק והג'ט לג השאירני עירנית למוות בשעה 22:30.
אז נסעתי לנס ציונה. כזו אני, חיה על הקצה.
על השולחן הקבוע שלה, בבר הבית שלה חיכו ליידה ברכה שציירה עבורי, זר יומהולדת שהכינה עבורי, שתי כוסות שאחת מהן חיכתה לי ושלושה בלונים קשורים לכסא שלי.
קידשנו, קישקשנו, צחקנו על החיים ודיברנו בחופשיות על המתים. זה אחד החיבורים בינינו, היכולת לדבר בחופשיות ובפתיחות על מה שמפחיד, על נושאים שבדרך כלל כולם מהסים.
ואז היא אמרה:
הבאתי לך שלושה בלונים. אחד לכל עשור בחייך.
אבל אני בעשור הרביעי שלי קרצתי לה בעין שמאל ( כי בימין אני לא יודעת וגם בשמאל תכלס אני מעוותת חצי פנים כך שזה לא בדיוק קריצה אבל נראה לי שהיא הבינה ),
וואי נכון, היא פתאום השתתקה.
נו אז בלון לכל 12 שנים, אמרתי לה.
תכלס. ברור שתמצאי פתרון יצירתי, היא החמיאה.
יצאנו מהבר אוחזות בבלונים, פתחתי את דלת הרכב מהנדסת להם מקום
תפריחי אותם, היא אמרה.
וואלה?
כן! תפריחי שנים ואיחולים לכל 12 שנים.
אוחזת בלון ראשון בידי ואומרת בקול:
גיל אפס עד 12- לחיי שמחה של ילדה, תמימות, חקירה וסקרנות, בסיס, למידה. מפריחה אותו ומתרכזת בבלון השני.
גיל 12 עד 24– לחיי החלטות שקיבלתי, הליכה ממה וממי שלא הרגיש לי נכון, קבלה שלי את עצמי, הכוונה ומציאת תכלית בבחירותיי, לחיי מקומות שהלכתי מהם והילכתי בהם. לחיי מבט קדימה והסתכלות לאחור. לא מצער ולא מכאב אלא ממקום גאה, שמח ואוהב.
גיל 24 עד 36– לחיי הילדה שאני, הנערה שהנני, האישה שגדלה בכל יום. לחיי התפילות והבקשות, לחיי בריאות המאפשרת יישום של רצונות.
הבלון השלישי המוזהב מופרח השמיימה. אני מתבוננת בו מתרחק.
אין לי מילים להודות לה.
היא מבינה. לפעמים אין צורך במילים.
ברכב אני מקבלת ממנה תמונות מטושטשות שצולמו ביד מתרגשת.
כותבת לה: תודה אהובה, שאיפשרת לי, זו מתנה גדולה מאוד עבורי זו שנתת לי. להתבונן על שנותיי לאחור מההווה, מהקיים והנוכח.
ברדיו התחנות שוב מבולבלות ( או שאין בנס ציונה קליטת לווינים )
ואני מעבירה את המוזיקה ל BT באייפון.
זה עומר אדם ששר:
"אחרי כל השנים איתך רציתי להגיד לך
אוהב אותך הרבה יותר מכל מה שנדמה לך…
ממך למדתי איך לקום וגם לסלוח
על מה להתעקש וגם את מה כדאי לשכוח
גם בימים קשים כשכבר נשברתי
בחיי. מעולם לא ויתרת עליי.
אני מתבונן בך כל מה שיש בך
ניצחת את הכל.
פתאום זה מכה בי כל מה שיש בי, זו את בגדול.
אחרי כל השנים איתך. עכשיו אני מבין
הפכת אותי אדם יותר טוב…"
וככל שהקשבתי למילים, הרגשתי שזה שיר שאולי במהותו נכתב כשיר אהבה של איש לזוגתו.
ופתאום ראיתי בו שיר אהבה שנכתב מהלב אל הנשמה.
התבוננות כזו על השנים.
של אלה שאני זוכרת בוודאות, של שנים שנמשכו יותר משנים.
הגעתי מאוחר הרבה אחרי חצות. רעבה.
מזמזמת לעצמי את השיר ומכינה סלט מכל הלב
ממני, אליי.
סלט של חג, של מתוק וחמוץ.
של החיים עצמם.
של החיים עצמם!
מאחלת לעצמי ולכם, לקבל החלטות ומראש להעריך ולתת ח"ח על זה שבכלל עלתה למודעות שלנו החלטה שכל כך פחדנו לקבל קודם.
והרי מהי החלטה אם לא בניה של פחדים אבן אחר אבן לבנה אחר לבנה עד שמולנו ניצב קיר או של אומץ או של פחד אבל כך או כך הוא סופסוף ניצב ולא ניתן להתעלם ממנו עוד.
ותכינו סלט, זמזמו לעצמכם את החשיבות שלכם בעולם, השמיעו תזכורות לנשמה שעברה איתכם כל כך הרבה.
הוקירו תודה.
דבר אינו מובן מאליו.
שנה טובה נשמות של הביוקר שאתם!
ספרו לי איך יצא הסלטוש ואיזו החלטה החלטתם לנשנש.
סלט קייל ותמרים צהובים:
5 עלים של קייל שטופים ונקיים מהגבעול
חצי ליים
1 מלפפון מיני
1 צנונית
1 גבעול בצל ירוק
2 תמרים צהובים קשים
1 גבעול סלרי
3 ענפי פטרוזיליה
2 כפות טחינה גולמית
שמן זית, מלח, פלפל, חצי לימון
מה עושים עם זה?
בקערה שטוחה ויפה כמוכם הניחו 2 כפות טחינה גולמית. שתנוח.
חתכו את הצנונית עיגולים דקים בסכין או במנדולינה ואת המלפפון לאורכו רצועות דקות והכניסו לקערית עם מים קרים (זה עושה להם קראנצ'י)
בקערה אחרת שיכולה להיות מכוערת פלסטיק דהוי מלא שריטות שאתם מסרבים להיפרד ממנה אפילו שנשרפה בצד מזה שנצמדה לסיר רותח
הניחו קייל שקצצתם
והוסיפו לו עוד קיצוצים: פטרוזיליה, סלרי, בצל ירוק.
חצי ליים פרסו לעיגולים וקצצו אותו עם הקליפה.
הוסיפו פנימה את הצנונית והמלפפון
הוסיפו לימון, שמנ"ז, מלח ופלפל וערבבו קלות
הוסיפו פנימה את התמרים חתוכים לעיגולים ( חותכים עד שמגיעים לגלעין ואז שולפים החוצה וממשיכים , מי שמסתבך שיחצה. את המכשול או את התמר )
ומערבבים שוב בעדינות (!!)
מניחים יפה יפה בקערה עם הטחינה גולמית
מסתכלים עליו איזה יפה הוא כפרה עליו.
מגישים לשולחן בנונשלנט. תכף יגיעו החיוכים.
זה בא עם ה"וואו. איזה סלט. וואו. זה את הכנת? איזה יופי. חייבת מתכון".
עכשיו לחייך.
ולהודות לעצמכם.
אתם אש!
