מעשה בעליונית

בחורה עם מחשב נייד

מעשה בעליונית.

אני עומדת מול המראה, לובשת את הבגדים החדשים… והעליונית… לא משהו.
גם העליוניות החדשות שקניתי, לא מתאימות.
לא משנה, אלבש אותה. גם ככה רוב היום אהיה עם קצר.
היא ישנה כזאת, לא מתאימה לבגדים החדשים שמסמנים לי התחלה חדשה.

נכנסתי לאוטו, האזנתי לרובי וויליאמס. לא השתחררתי לגמרי מהמופע. רוצה לחזור לשם שוב. לרגע הזה, נטול הדאגות. נטול מחשבות על התחלות חדשות.
אני יודעת שטוב שעזבתי. סירבתי למקומות שכבר אמרו כן כי הם ביקשו שאשאר עוד קצת.
נשארתי עוד קצת.
אז חיפשתי משהו טוב באמת. עם תנאים, שכר. כמו שאני רגילה.
נכנסתי למשרד בברכת בוקר טוב.
במהלך היום, קבעתי כמה ראיונות עבודה לשבוע הבא. בכל זאת, הארכתי את עזיבתי בעוד כשבועיים.
הם ביקשו שאשאר עוד.
אמרתי לאחד המקומות שקיבל אותי שאני לא מוכנה להתחיל לעבוד כעת כי אני לא משאירה שולחן מלא. רק שולחן נקי. זה מה שאמא למדה אותי.
אני אביא עוגה, אתחבק, אכתוב לכל אחת ברכה מהלב.

אמש, הייתה לי תחושה לא טובה. קמתי עם הרגשה שמשהו עומד לקרות.
אמרתי לה: "מרגיש לי שמשהו קורה, משהו עומד לקרות. לא יודעת אם רע או טוב"
"לא שאני יודעת על משהו כזה" ענתה בקרירות.
היא התנהגה מוזר לאחרונה. לפני כמה שבועות אמרה לי שסומכת עלי כאדם. הבטחתי לה שלעולם לא אבגוד. לא אלך בלי הודעה מוקדמת. הרגשתי אליה חיבור. בכל פעם ששוחחנו על דברים אישיים, גיליתי כמה יש לנו במשותף. היא התנהגה מוזר.
המשכתי בעבודתי והשתדלתי לסיים כמה שיותר. משאירה שולחן נקי.
בצהריי היום, היא הגיעה. "בואי רגע למשרד ההוא"
"לא לסיגריה?" שאלתי.
"לא".
מממ…

נכנסנו למשרד והיא התחילה לירות בעדינות מאולצת: "מדברים עליך הרבה. אף אחד לא יודע אם את עוזבת או לא. עכשיו שהארכת את ההתפטרות".
"אבל את ביקשת ממני להישאר עוד. עד שתמצאו מישהי ועד שאמצא משהו ממש שווה.
הארכתי בשבועיים. ביקשת שאודיע לך, הודעתי"
"כן אבל מדברים."
"מה אומרים?"
"שאת מתכננת להיכנס להריון…"
"שטויות! מעולם לא אמרתי שאני מוכנה להריון עכשיו". יריתי חזרה, עוד לא קולטת שהיא אומרת לי דברים איומים.
ואז דיברנו ודיברנו.
"אל תגידי לא למקום החדש!" שמעתי את קולו של אישי מהדהד לי. "את בסוף תישארי בלי כלום"
"אין סיכוי, הם ביקשו ממני להישאר הכול מתואם" עניתי בתמימות.

התמימות הזו. אוף! שתלך ממני. הייתי רוצה להיות רעה. קצת… לא לסמוך, לא לשתף.
לחשוב נטו על עצמי. די להתחשב בכולם! מספיק!

המשכנו לדבר. שמעתי דברים איומים. באיזשהו שלב, הפסקתי לשמוע אותה ושמעתי רק את קולו של בעלי מהדהד בראשי: "לא אכפת להם ממך. תחשבי קצת על עצמך לשם שינוי. תפסיקי להתחשב בכולם!"
מה אני עושה לעצמי? למה אני ממשיכה לספוג את זה???
"אני אלך הביתה עכשיו" עניתי.
"למה? את לא רוצה לסיים יפה, להיפרד?"
"כן.. כן.. אביא עוגה מחר".

נכנסתי נסערת למשרד. הסתכלתי עליהן בחשדנות. מי אמרה מה. מי המציאה גיבובי שטויות נוראיים. אולי בכלל זו לא אף אחת מהן.
זה היה שקר. שקר ענק. הרגשתי שמשהו מסתתר מאחורי השיחה הזו.
אמרתי להן שאבוא מחר ואביא עוגה כי אני לא נשארת עוד.
הגעתי הביתה. סיפרתי לאישי שהתאפק לא לצרוח בקולי קולות: "אמרתי לך!!!"
הוא עשה פרצוף עצבני ומצאתי עצמי מנחמת אותו בסוף.
"שבוע הבא יש לי מספר ראיונות וגם דיברתי עם ההוא, אולי נעשה משהו יחד. יהיה בסדר. אתה יודע שלא היה לי טוב שם. ובינינו, לא הייתי סגורה לגמרי על העבודות ההן, אפילו שהיו ממש קרובות לבית".
"יודע. אבל למה הסכמת להישאר??? אמרתי לך!" לא התאפק. "מעולם לא סמכתי עליהם".

"אוי… העליונית שלי. שכחתי אותה שם. טוב, אבקש מהחברה שלי שתביא לי אותה מחר…"
התארגנו למסיבת ל"ג בעומר אצל אמא. רגע לפני היציאה, מצאתי אותה. את העליונית. מקומטת ומקווצ'צ'ת בתוך התיק. התעטפתי בה. נהיה קצת קריר.
עשינו על האש וזה. ואז… הלכתי עם אחי והילדים לשחק בגינה. שמרתי על בני שלא יתקרב לצבר שנמצא שם, מלא בפרי הסברס ומלא קוצים! התיישבתי על הדשא וסיפרתי לאחי, חברי הטוב. "לא נורא. גם ככה לא היה לך טוב שם, הכול לטובה".
רגע לפני המקלחת לבני, הרגשתי דקירה. ואז עוד אחת… ועוד אחת. בדיוק כמו היום בצהריים.
"אלוהים ישמור! העליונית שלי מלאה בקוצים!" צרחתי והכנסתי עמוק יותר, קוץ שהשתרבב לי ליד. אישי לקח את בני ממני ואני התחלתי להוציא קוץ אחר קוץ. לאט לאט…
אישי מקלח את בני, אני מוציאה קוץ מהיד, מלביש את בני, מוציאה קוץ מהרגל וכך קוץ אחר קוץ…
לא וויתרתי. הוצאתי את כולם. את העליונית השארתי אצל אמא ליתר בטחון.
כעת, כאשר כל הקוצים יצאו – אפשר להתחיל מחדש.

שרי פילוסוף
הי, חזרתי לבלוג לאחר תקופה לא קצרה שעזבתי. קצת עלי: מנהלת מדיה חברתית ויועצת שיווק לעסקים. מנהלת כמה קבוצות בפייסבוק כאשר הגדולה מכולן היא חולי ניקיון - הקבוצה הרשמית והמקורית. (בהמשך אספר מדוע פתחתי אותה) אני אמא לשני בנים, לביא בן 6 וחצי ולהב בן שנה וחצי, נשואה לקובי איש צבא. גרנו כל חיינו בדירות שכורות ועד לפני כמה חודשים, התגורננו בבסיס חיל האוויר במרכז הארץ, עקב תפקידו. כעת קנינו בית ועברנו לגדרה. מאוהבים בה מקווים שתאהב אותנו בחזרה.