כשהייתי נערה צעירה, ניסיתי להתחפש לטפט בכיתה. החיים היו אוסף של אירועים מביכים עד בלתי מובנים שגרמו לי בעיקר רצון עז להיעלם מהמרחב הציבורי. בית הספר כמרחב הציבורי העיקרי של חיי היה הסיוט המרכזי, הוא היה רצף של חוויות, כישלון, חוסר הצלחה ובלבול בתחום הלימודי, חוסר הבנה בסיסי של המורים אותי ואת מי שאני, עד כדי התעלמו מנוכחותי בכיתה. ומבוכה אדירה מסביב לכל מה שקשור למה ש"מעריב לנוער" היה מכנה "בינו לבינה". בקיצור חוויה לא טובה בלשון המעטה.
את התחום הלימודי הצלחתי לפענח לקראת סוף השמינית כאשר מערכת החינוך, המוצלחת גם אז, הצליחה לאבחן סוף סוף את ליקויי הלמידה של אותה עכברונת נחבאת על הכלים (את הפרעת הקשב לקח לי עוד עשור לפענח). את התחום החברתי, אף אחד לא ניסה לתקן. סליחה זה לא מדויק היו מורים שפלטו לידי "תראי איך חברה שלך עליזה, למה את לא יכולה להיות כמוה" ו "די להתלונן על ילדי הכיתה שמציקים לך את כבר ילדה גדולה". נשארתי אז לבד, אף אחד לא ניסה לעזור או להבין מה הקושי. לנסות להבין את עולם היחסים הבין אישיים. זה בכלל לא היה על סדר היום הייתי עסוקה בהישרדות.
טוב אני מניחה שזה לא מדויק, באותה תקופה פשוט לא חשתי את אותו פרץ רגשות, אנרגיה ויצרים שהציפו את מוחם ונפשם של הנערים והנערות סביבי. אבל גם את זה אף אחד לא הסביר לי. על האפשרות להתאהב בחברה שלך, על האפשרות שאת לא מעניינת בבנים, מפני שאת מתעניינת בבנות. על זה בכלל לא דובר בבית הספר. לא ע"י צוות המורים אפילו לא בלחישה.
אחרי שיצאתי מהארון, התחלתי לפגוש נוער גאה. בני נוער שמישרים מבט, שמכירים מי הם ולא מתביישים, קנאתי בהם. אבל בעיקר שמחתי, שמחתי שיש עכשיו מודעות גדולה יותר לנושא. שהמחשבה שמין שנטייתו אינה הולכת עם הזרם צריכה לברר את הנושא עם עצמם ורצוי מתי שהוא אחרי גיל שמונה עשרה. חשתי הקלה שנערים ונערות אלה מקבלים את התמיכה והעזרה לגלות מי שהם, בזמן אמת כאשר זה עקרוני ומהותי להתפתחות זהותם. לא שאין עדיין קשיים אדירים. לא שאין שנאה ואלימות בהם הם נתקלים. אבל יש להם מקום.
רוב בני הנוער האלה היו חלק מתנועות נוער גאות "איגי" הכלל ארצית ו"בנ"ץ" הירושלמית שם הם קיבלו את מרב התמיכה וההבנה, אבל הבנתי מהם מהם שבניגוד לתקופת התיכון שלי, בבתי ספר רבים כבר, לא דוחים אותם, צוות המורים מודע לנושאים האלו, והיועצות מכירות את הנושא ונכונות לעזור. לכן הייתי מופתעת ומוטרדת מאותו חוזר מנכ"ל שהרים שוב את ראשו, וצץ בין דפי החדשות. חוזר מנכ"ל ישן ומיושן המתייחס לכל פעילות הומוסקסואלית כפסולה וגרועה מזה לא חוקית, כזו שיש לדווח למשטרה עליה (מה שכמובן אינו נכון). הפחידה אותי המחשבה שמישהו החליט שייתכן וראוי להוציא אותו מן הנפטלין, החרידה אותי המחשבה כי מישהו יתייחס ברצינות לתוכן ושוב ידבר אל אותם נערים מתוך מחשבה שמה שהם חשים חושבים או עושים הוא פסול.
חיפשתי ברשת יועצות ויועצים, שיסבירו לי במה מדובר שירגיעו את חששותיי , מי שחזר עלי או דיבר על כך ברשת סיפרה על כך שלא שמעה על הנושא, או שהוא מיושן ולא מיושם, ושאינן מבינות את הבהלה. אני מקווה מאוד שהן צודקות , שבתי הספר יהפכו למרחב בטוח לנוער גאה להיות מי שהוא, להתאהב במי שירצה ושהטעות שהציפה את החוזר החשוך הזה תזרז את ביטולו, ואת כתיבת חוזר חדש הדן במקומו של החינוך לקבלה והבנה. חוזר מנכ"ל המדבר על פתיחות ועל הכשרת הצוות החינוכי להבנה טובה יותר של הקהילה הלהט"בית על כל גווניה. אשמח שמישהו במשרד החינוך ידאג להרגיע את חששותיי וחששותיהם של רבים אחרים