הם צלצלו אליי בסתיו לפני כארבע שנים, בהם עסקתי בתיעוד משפחות וילדים משלב היווצרות החיים: ההריון, אל שלבי הלידה ולאחר מכן נפגשנו כשחגגו ימי הולדת ואירועים משפחתיים חשובים נוספים.
אני חושבת שלצילומים בחיק הטבע יש את הקסם משלו: הטבע הארצישראלי מזמן מפגש עם חיות, צמחים, עתיקות ותופעות טבע ייחודיות. אני בוחרת את הלוקיישנים לצילומים שיתאימו הן מבחינת קרבה גיאורפית והן לאופיים ולרצונם של הלקוחות, אני מייחסת חשיבות רבה לרקע, השאיפה היא להציג בתמונות גם את המצולמים וגם את הצמחייה הים-תיכונית עבותה ויפה או את הנוף המרהיב על מישור חוף.
קבענו להיפגש באחד מהלוקישנים הקסומים שאני מצלמת בהם, הגעתי לצילומים עם מגוון רחב של אביזרים ייחודיים המתאימים לילדים: בועות סבון, בלונים וצעצועים קטנים. אני תמיד עושה תחקיר מעמיק מה גילאי הילדים, במה הם אוהבים לשחק ומה הצבע האהוב עליהם כדי שאדע אילו אביזרים להביא למפגש הספציפי. את המשפחה הזו צילמתי בעבר, לכן ידעתי שמדובר בחמישה אנשים: אימא, אבא ושלשה ילדים קטנים.
היום המיוחל הגיע, בני המשפחה יוצאים מהרכב, אני מנופפת להם לשלום, מתקרבת אל האימא ורואה שעיניה דומעות תוך כדי היא לוחשת לי באוזן :"לפני שבוע קיבלנו תשובה ממנה חששתי: "הילד שלי אוטיסט. קשה לו עם פעילויות מרובות אנשים לכן לצערי הוא לא ישתתף בצילומים ויישאר ברכב". היא הוסיפה, שכל הדרך לצילומים היא סיפרה לילד שהולכים לפגוש את אלונה עם הבלון האדום והיא קיוותה שלפחות יסכים לצאת מהרכב. אני לא התרגשתי מהסיטואציה, עניתי לה שאני מכירה הרבה ילדים כאלה ושהחבר הכי טוב של בני הוא על הרצף האוטיסטי לכן הנושא הזה מוכר לי מאוד. לא יכולתי להרשות לעצמי שהילד, שהוא חלק מהמשפחה, לא יופיע בצילומים. מה שכן הרגשתי, זה צורך עז לחבק את האימא, ראיתי שהיא זקוקה לזה, חיבקתי אותה ואפשרתי לה לבכות, לא נכנסתי לדרמה, הרגעתי אותה ואמרתי לה :"הרי את מכירה אותי, הצטלמתם אצלי בעבר ואני אעשה הכל כדי שהילד ישתתף ויופיע בצילומים. תסמכי עליי".
ניגשתי לרכב בעודי מחזיקה את הבלון האדום, הדלת הייתה פתוחה, ברכב יושב ילד בוהה שאומר לי: "בלון אדום, בלון אדום, בלון אדום". התכופפתי אל הילד והזמנתי אותו לצאת מהרכב כשאני אוחזת בבלון האדום, הוא הושיט את ידו כדי לתפוס את הבלון, יצא מהרכב ועקב אחרי הבלון (אחריי). העפתי את הבלון מעלה מטה וכשעשיתי זאת הילד הרים והוריד את ראשו בהתאם כדי לעקוב אחרי הבלון, כשהצמדתי את הבלון קרוב אל הפנים שלי, הילד הסתכל עליי, יישר מבט אל עין העדשה והתחלתי לצלם. פתאום תפסתי אותו מחייך, מיד מסרתי לו את הבלון וצילמתי אותו לבד משחק עם הבלון האדום. לאט, לאט צירפתי את שאר בני המשפחה למשחק עם הבלון ולעולם הפנימי שלו, ראיתי שכולם מרגישים בנוח להצטלם.
בתום הצילומים, האימא כל כך התרגשה, היא לא האמינה שהיא בעצמה וויתרה על האפשרות שהילד יצטלם ושיהיו להם תמונות יחד אתו. נכון שהתמונות היו שונות מצילומי משפחה סטנדרטיים, שונות ממה שהם כמשפחה הצטלמו בעבר, אבל זה כל היופי: התמונות היו מצחיקות, אותנטיות ומלאות בחן, כל בני המשפחה הצטלמו בדיוק כמו שהם ללא בימוי או הכוונה מצדי וזה בעיניי כל הקסם.
הדמעות של האימא שהיו בתחילת המפגש הפכו לדמעות של שמחה והתרגשות ועד היום כשהיא רואה אותי היא מספרת לי על התמונה עם הבלון האדום שתלויה להם על הקיר בסלון.
**מפאת שמירה על פרטיות המשפחה, התמונות המצורפות הן להמחשה בלבד
מוזמנים לצפות בתוצרים שלי באמצעות אתר האינטרנט, דף הפייסבוק או האינסטוש ולקבל פרטים על חוויות צילום שונות,
אלונה