מערכת החינוך ואני

בחורה עם מחשב נייד
תמונה ממאגר freepik
תמונה ממאגר freepik

המון שנים אני מורה, ולכן כותבת מבלי להזדהות – אסור לי ע"פ התקשיר. אוהבת את הילדים, את האתגרים, את ההורים, את החיבורים בניהם. ומאוד, מאוד אוהבת ללמד. וכן, רואה בזה שליחות. ואז הגיע למקום שהיה לי בית מקצועי כל-כך הרבה שנים, מנהל חדש. איש אלים ומסרס, המתעמר בילדים וצוות, המנהל את בית הספר הפוך מכל מה שאני מאמינה בו ערכית, חינוכית, הומניסטית, u name it. ניסיתי להאיר ולהעיר את המערכת שהמשיכה ועדיין ממשיכה לגבות אותו, אז הלכתי.

ואז גיליתי אמת שלא הכרתי כל עוד עבדתי בבועה: מערכת החינוך לא באמת מעמידה את הילדים וודאי שלא את הצוותים החינוכיים בראש סדר העדיפויות שלה. יש שם פוליטיקה ואגו וכסף ואני לא יודעת מה עוד. ואני, מוצאת את עצמי מחזרת על הפתחים בנסיון למצוא עבודה שתתאם את כישוריי, כישרוני, המקצועיות והנסיון שלי. נכון, המערכת חייבת לי עבודה, אך בעצם יכולה לעשות בי כרצונה. הרצונות שלי ממש לא חשובים. פתאום אני לא אשת מקצוע מוכשרת ומוערכת אלא נודניקית, עול, מספר בתור במסדרונות המדכאים של משרד החינוך. נתונה למצב רוחה של מפקחת כזו ואחרת. שומעת הערות מקטינות, מזלזלות. מתראיינת אצל מנהלות ששואלות אותי שאלות מעליבות למשל  כמה אני חולה בשנה ומה קורה כשילדיי חולים. שום קורות חיים, ויהיו המרשימים ביותר, לא מרשימים אף אחת ואף אחד. ואני נדהמת שוב ושוב ושואלת את עצמי, אף אחד לא מעריך מקצועיות, ניסיון, יושרה? איך כל התכונות שמשרתות אותי מחוץ למערכת, שמקדמות ומצמיחות אותי, הופכות חסרות משמעות במערכת הקרויה חינוך ואמורה הכי להעריך אותן.

אמצע יולי ואין לי עדיין עבודה לשנת הלימודים הקרובה. והביטחון העצמי שלי מתחיל להיסדק והדימוי העצמי מתחיל להתערער. יודעת בראש שאין לזה שום הצדקה אבל לבטן חוקים משלה. ולי אין שום שליטה על המשך הסיפור ותלויה לחלוטין בא-נשים שקהו מאוד עם השנים והתפקיד.               (וכן אני יודעת שיש א-נשים מופלאים במערכת, לצערי לא פוגשת בהם) ואני מתוסכלת ומאוכזבת ומאוד, מאוד עצובה בשבילי ובשביל כולנו שזו מערכת החינוך שלנו.

 

אחת מאיתנו
הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל