מחשבות שעלו אחרי שקראתי על נישואי לוסי האריש וצחי הלוי
על נישואים מעורבים, ישראל-יפן:
כשהתאהבתי ביפני הייתי בחורה צעירה בת 22.
הרגשתי אז שנפתח לי חלון בזמן אשר איפשר לי לראות דרכו אלפי צעדים קדימה או אחורה כבמכונת זמן, ובעיני זה מה שאיפשר לי למצוא את האהבה הקוסמית שלי בקצה השני של העולם. באותה תקופה זה הרגיש כמו להיות בחלל ולראות את הפלאנטה שלנו ככדור מושלם ללא גבולות מלאכותיים, או כמו עליזה בארץ הפלאות שגדלה למימדים עצומים וכולם נראים לה קטנים וחמודים.
אמנם ראיתי חזון עתידני או זכרון רחוק אך שני צעדים קדימה לא הייתי מסוגלת לראות. ואכן כשנחתתי מהחלל הדמיוני וחזרתי למימדיי הנורמליים, התחלתי לראות פרטים, גבולות, ופערים עצומים בין החזון שראיתי והמציאות שכנראה לא רציתי לראות.
לא היה לי מושג למה אני נכנסת,לא הייתי מודעת לאתגרים, לשיעורים שאני עומדת ללמוד, להתנגדויות, להתלבטויות, למשברים, למריבות שהפכו להיות מעבר לאישיות בין בני זוג, גם להסטוריות ותרבותיות. לתחושות של בדידות וחוסר שייכות בארץ זרה, עם משברי זהות וגעגועים. לא פעם הרגשתי שאני הולכת על החבל הדק מאד של שפיותי. לא יכולתי להשלים עם הפערים שנוצרו, לא הייתי מודעת לשאלות שיצוצו ויעסיקו אותי ימים כשעות, לבלבולים, למצפון, לחוסר תקשורת, חוסר הבנה, פערי תרבות, שאלות של חינוך הילדים, איך לגדל, מה חשוב, על מה מוותרים, ועל אילו עקרונות בשום אופן לא מתפשרים.
חשבתי שעלינו הוטלה המשימה להשלים את חזונם של ג’ון ויוקו, חייתי בתוך סרט אינטגרלי בכפר גלובאלי. ראיתי מול עיניי איך ננצח עם אהבתנו את הכל ונהיה דוגמא לשלום עולמי.
לסבא, ז”ל, שהיה איש שומר מצוות וניצול שואה, עם דעות שהביע בישירות וללא פשרות והיה הדמות הדומיננטית ביותר במשפחה שלנו, היה קשה לקבל אותו בשנים הראשונות. “את שיכולת להשיג כל גבר, דווקא עם גוי את הולכת?”. או “בהתחלה זה נראה לך אקזוטי ומסקרן, אבל אחר כך יהיו אותם בעיות וזה ייהפך לשיגרה” (איך הוא ידע?) ” מה את חושבת שהעולם זה כפר גלובאלי?” …היינו מגיעים כל יום ששי לקידוש, מיצורו נתן לסבא הרבה כבוד, גם אחרי שכולם קמו מהשולחן אחרי הארוחה, הוא נשאר איתו תמיד, ישב והקשיב לו וגילה עניין בתורה ובסיפורים שלו, והיה נראה שבמשך הזמן סבא למד לחבב אותו.
גם המשפחה של מיצורו לא ידעו בהתחלה איך לאכול את כל הסיפור הזה שהבן שלהם נמצא עם זרה שלא מעוניינת להתחתן בדרך היפנית. הם התקשו להבין את הרגלי המוזרים, כמו לא לאכול דברים מסוימים, והטקס שבוודאי נראה להם תמוה של הדלקת נרות ביום שישי ומלמול תפילה בשפה לא מוכרת. מה גם שלא מצאנו דרך לתקשר בינינו כי ההורים שלו אינם דוברי אנגלית והתקשורת איתם בשנים הראשונות היתה מועטה ביותר. לעומת היום שאני מאוד קרובה לאימו ואנחנו משוחחות בפתיחות לעיתים קרובות.
מריבות וויכוחים שלנו שהחלו מעניין פרטי גלשו מהר מאוד למריבות הסטוריות, פוליטיות ודתיות. כל אחד יצא להגנת ארצו ולהתקפת אויבו. כן, הרבה פעמים מצאנו עצמנו כאויבים. הוא טען שאני אגרסיבית ושטון הדיבור שלי תוקפני ושתלטני, שאני בטוחה בצדקתי ולא נותנת לסיים משפט. אני טענתי טענות דומות כלפיו. בכל פעם שדיברנו על ישראל והוא העז לבקר או לאזכר אותה באופן שנראה לי שלילי, כמו על הסכסוך הישראלי פלשתינאי, מצאתי את עצמי מגנה עליה בחירוף נפש, ואם בדרך כלל אני על הקו הנוטה שמאלה, הפכתי לקיצונית ימנית ברגע… חשבתי לעצמי שאם יש דבר כזה קרמה ותיקון- אז שנינו פה כדי לעזור זה לזו ושאנחנו מראה של צדדים שאנחנו צריכים להכיר בעצמנו, ואם נצליח למצוא את קו האמצע, להבנה שאולי לעולם לא נבין עד הסוף, אם נגיע לויתורים ופשרות לא כואבות מבלי להרגיש שויתרנו על עצמנו, ונכבד ונוקיר את השוני בינינו- אז מצאנו את המפתח והסוד לשלום עולמי. בדיוק כמו בחזון ממנו התחלנו.
אבל במציאות זה דרש המון עבודה. זה התגלה כאתגר רציני. הוא נשא טראומות מהחברה היפנית הנוקשה שבה מרד מגיל מאד צעיר בתוספת פוסט טראומת דור שלישי הירושימה ואני עם פוסט טראומת שואה וכל מה שזה אומר. וכמו שהשלום מתחיל בתוכינו, כך גם מלחמה. מלחמת עולם בין העולמות השונים שלנו.
היום. שלום בינינו.
עשרים שנה יחד. שלושה ילדים. הגדול לומד בישראל.
אנחנו ביפן, עדיין. מחכים לעיתוי לחזור.
חיים ברב תרבותיות /נישואים מעורבים הם לא לכל אחד.
אבל המתנות שזכיתי להן… בעקבות הקשר….
הגלות שלי הובילה אותי להתגלות, הירידה לצורך עליה וההתרחקות לשם התקרבות. הקשר שלי למקורותי רק הולך ומתחזק.
מצאתי דרך הקשר המיוחד הזה את ייעודי בחיבור בין עולמות. כל חיי ניצבתי בין עולמות. ניסיתי לחבר.
האם הייתי מוצאת זאת אילולא הכרתי ובחרתי בדרך הזו? אין לי מושג. אך אם זו הדרך שבחרתי ונבחרה עבורי, אלו השיעורים שאני עוברת. אלו הניצוצות שאספתי במסעותי. אלו המתנות שקיבלתי בדרך.
ואני מברכת על כך.
שבת שלום ❤️