מעגלים

דמיינו עצמכם בים, עמוק עמוק.
ואתם שוחים ואז מתעייפים וממשיכים להיות בתנועה, כדי לצוף.
יודעים שאם תפסיקו לזוז, תשקעו. תטבעו.

יום שלם של מלחמות.
מלחמות בקריינות בראש שלי שאומרת ״אין לי כח״, ״אני לא יכולה לעבור את היום הזה״.
מנסה לרכך, לשכנע את עצמי שאני צריכה רק להחזיק מעמד עד מחר בבוקר ואז יהיה קל יותר.
שומעת מוזיקה בפול ווליום באזניות, בתוך הראש, לגרש את המחשבות הרעות, המקטינות.
הצטברות של שבוע שלם, עמוס.
ודווקא הקירבה לסוף השבוע, חגיגות חמישי שמח שמביאות לכולם הקלה,
מוצאת אותי באפיסת כוחות נפשיים. מותשת.
והיה שבוע "טוב" עם הילדים. הקשיבו. שכבו לישון. חיבוקים נישוקים.
ובכל זאת.
כל השבוע החזקתי. הרגשתי מחוייבת.
מחוייבות להודעת אופטימיות שנכתבה בתחילת השבוע ולא היה לי נעים לקטר.
כי כמה אפשר. כמו תקליט שבור.
אז הגיע חמישי ודי. זה לקטר או להשבר.
עוד שבוע.
עוד סוף שבוע.
עוד תחילת שבוע.
עוד אירועים מחלישים ומקטינים.
ואני? חיה משישי לשישי, מהשעה שלי בבוקר.
בין לבין? מושכת. מושכת. מושכת.
דמיינו עצמכם בים, עמוק עמוק.
ואתם שוחים ואז מתעייפים וממשיכים להיות בתנועה, כדי לצוף.
יודעים שאם תפסיקו לזוז, תשקעו. תטבעו.
ולפעמים אתם מפסיקים ונחים בלי לטבוע.
איך?
כשיש מישהו לידכם שמניח את ידיו ונושא אתכם.
עכשיו אפשר להרפות מבלי לטבוע.
והכל חוזר. וחוזר חלילה.
עוד יום ועוד יום ועוד אחד אחריו.
הכל בסדר. הכל כאילו בסדר.
רק בפנים, כמו חלודה, משהו מחלחל ואוכל,
הורס לאט לאט הכל.
ואתם ממשיכים לתפקד.
לפעמים על סוללה מלאה ולפעמים על ריק.
והסוללה נגמרת. יותר מדי אפליקציות פועלות ברקע.
חייבים לסגור חלק.
אז הנה שוב כתבתי.
וזאת התרופה. הזמנית.
הידיים המחזיקות עד ש…