מעבדות לחירות

וואו, איזה חופש זה היה. תראו, זה לא פשוט למובטלת עם סדר יום מאוד ספציפי פתאום "לצאת לחופש" או ההיפך למעשה – להיכנס לעבדות. 24/7 של הורות בלתי מבוקרת. 3 ארוחות ביום, לפחות 2 טנטרומים, אינסוף צעקות וחיפושים מייגעים של פעילות שתעייף ובסופו של דבר תביא את כולם למיטה בשעה הגיונית, כך שנדב ואני לא נאבד את השפיות.

אמאל'ה. כמה שיעורים אנחנו עוברים בחיים. באמת  – כל יום אני מרגישה שאני לומדת משהו חדש. על עצמי, על הילדים, על הסביבה, על החיים בכלל. וכך מצאתי את עצמי ב"חופש" הזה מתקשה. צריכה יד מכוונת ויד מלטפת ובעיקר כדורים שירגיעו אותי (לא היו כאלה, אני לא מעשנת ואלכוהול לא בא בחשבון – אתם יודעים, ילדים וזה…).

ואז הגיעה החופשה בצפון. סוף סוף שמחתי. נדב יוצא לחופש ויחד ניסע – אם ניסע לטייל זה בטח ישנה משהו , לא?

אבל לא – יש לי ילד בן 5 אוטוטו, שבכל פעם שיוצאים מהשגרה הוא הופך לבן שנתיים. התשובה הדיפולטית שלו הופכת ל"לא" או "לא בא לי". בכל הזדמנות הוא מכה, כועס, עושה לי פרצופים שכוללים לשון משתרבבת החוצה, צועק עליי וגם כשיש שקט, הוא דואג להציק לאחותו כדי שהיא תתחיל לבכות.

שקט זה אוברייטד.

ובת השנתיים וחצי – לוקחת רשמים. "המממ, עכשיו הוא הוציא לשון, ירק עליה. היי! גם אני יכולה לעשות את זה. היא אמרה לי שלא מרביצים אבל הוא מרביץ אז בטח מותר!" בקיצור היא לומדת בטיל ומיישמת על המקום.

אז כך יצאנו לטיול עם טנטרום מחמד ושני ילדים. כל אחד בתורו אמר את ה"לא" המסורתי כתשובה לכל שאלה (חוץ מ"רוצה חטיף?") ואנחנו מנסים לרצות כדי להשתיק ולהשקיט כי חלאס. כמה באמת אפשר?

רגע של שקט

והגענו לחופשה הזו 5 משפחות, 7 ילדים כשהקטן עוד לא בן שנתיים וכל אחד בתורו דאג להדגים ממיטב להיטי הסצינות. פייר? הם ילדים טובים, הם ילדים מקסימים! הם שיחקו יחד, ציירו יחד, רצו, השתוללו ונהיו חברים – שזה מה שחשוב תכלס. ואנחנו, ההורים, רצינו לשבת רגע לשתות קפה ולהתלונן עליהם אחד לשני. בעיקר היינו מלאי אמפתיה זה לזה ולזו, מבינים, מכילים ומנסים לעזור לצלוח את אתגר ההורות.

באותה נשימה, בין התלונות והתסכולים, הסתכלנו על ילדינו והיינו גאים בהם – חכמים, יפים… באמת שלא הכל רע. אחרת – למה שמישהו ירצה להיות הורה?! אני חושבת שזה בעיקר התסכול. כך זה אצלי. להרגיש שאני לא מספיק טובה בשבילם. ולפעמים אני לוקחת את ההתנהגות ממש אישית ונעלבת, נפגעת. הולכת לבכות קצת בצד וחוזרת לחבק אותם. כי אני באמת רוצה להיות טובה איתם. זה קצת קשה – בעיקר בתקופה כזו שאני קשה במיוחד עם עצמי בלי קשר אליהם.

הגננת ביום החזרה לגן אמרה לי "איזה כיף זה שיום ראשון ואת לא הולכת לעבוד אה? אין לך את הלחץ הזה להתארגן ולצאת". "כן" עניתי לה בחצי חיוך. אני לא אשקר, יש הרבה יתרונות ל"מובטלות" הזו. אבל זו גם תחושה קשה מאוד לא לדעת מתי היא תסתיים.

תכל'ס – אני רוצה לצאת מעבדות לעבדות. מחפשת את ג'וב חלומותיי. משתוקקת להכניס משכורת הבייתה. מחכה לקום בבוקר להתאפר, להתלבש יפה ולצאת לעסוק במשהו חדש, מקום חדש עם אנשים חדשים שידעו לנצל את הכישורים שלי ויעזרו לי לפתח אותם אל מעבר. והנה, חזרתי לסלוגן השיווק העצמי שלי… יש לי מה להציע.

בינתיים אני מציעה את המיטות. של הילדים, שלנו….

תחזיקו אצבעות שאמצא כבר עבודה. זו החירות שלי.

משתוללים בחדר