מספרת הסיפורים/ ג'ודי פיקו

הבדיון, פנים רבות לו, סודות, שקרים, סיפורים. כולנו מספרים אותם. לפעמים בכוונה לשעשע. לפעמים לשם הסחת הדעת. ולפעמים כי אין לנו ברירה.

בחורה עם מחשב נייד

2015-01-10 21 30 39 (2)

סיפורנו מתחיל בסייג', בחורה מופנמת, הנחבאת אל הכלים. עבודתה הינה אפייה. היא אופה בלילות, כך היא מסתתרת מהעולם. כפי היא מספרת: מעולם לא חיבבתי אנשים, אבל כעת אני מתבודדת באופן פעיל. הסידור הזה מתאים לי ביותר: אני עובדת לבדי; מרי היא החזית, האחראית על הדיבורים, ועל כך שהלקוחות ירצו לחזור לביקור נוסף. אני מסתתרת.
צלקת החותכת את פניה, גורמת לה להרגיש מפלצת ולא רצויה, כך שכשגבר נשוי ויפה תואר מציע לה את עצמו באופן חלקי כמובן (שהרי הוא נשוי לאחרת…), היא חושבת שזכתה, כי מי ירצה בה.
אך, הרומן בין השניים אינו עיקר סיפורנו.ספרה של ג'ודי פיקו, מורכב מסיפור שנשזר בסיפור.

בקבוצת תמיכה, של אנשים אבלים, סייג' פוגשת בקשיש בשם ג'וזף. מתפתחת ביניהם ידידות מופלאה. עד שיום אחד, הוא מבקש ממנה בקשה יוצאת דופן. הוא מבקש ממנה לעזור לו למות.
הוא מבקש את סליחתה על היותו איש אס אס במלחמת העולם השניה. מצפונה של סייג' לוקח אותה לחקור את העבר ולרצות להביאו לדין. סיפור זה נשזר בסיפורה של סבתה של סייג', מינקה, שהינה ניצולת שואה.
מינקה, התחילה בכתיבת ספר בתקופת מלחמת העולם השניה.ספר זה הוא גם הגורם להישרדותה.

המעניין הוא, שבתקופה סוערת זו,יהודי וקצין אס אס, שניהם ראו בבדיה זו אנלוגיה לחייהם.
יוסק,בחור שמינקה הכירה לפני שברח מגרמניה אמר לה: " אני חושב שזה מבריק. אני מבין מה את עושה. זאת לא סתם אגדה, זאת אלגוריה, נכון? האופיורים הם כמו היהודים. בעיני האוכלוסייה הכללית הם מוצצי דם, שבט אפל ומאיים. צריך לחשוש מהם ולהיאבק בהם בכלי נשק וצלבים ומים קדושים. והרייך, שמגייס את אלוהים לצידו, שם לעצמו מטרה לפטור את העולם ממפלצות. אבל האופיורים מתקיימים מחוץ לזמן. לא משנה מה ינסו לעולל לנו, אנחנו היהודים נמצאים זמן רב מכדי שנישכח או נימחה מעל פני האדמה."
מינקה מספרת: ידעתי שההאופטשארפיהרר (קצין האס אס) מוצא בספרי לא רק שעשוע כי אם אלגוריה, אמצעי להבנת היחסים המורכבים בינו לבין אחיו, בין עברו לבין ההווה שלו, בין מצפונו לבין מעשיו. אם אח אחד הוא מפלצת, האם פירוש הדבר שגם השני הוא בהכרח כזה?
סייג' אחרי מותו של הההאופטשארפיהרר אומרת: ג'וזף (פרנק) קרא את סיור חייו בבדיה שלה (של מינקה). לכן הציל אותה לפני שנים; ולכן, כעת, היה צריך לדעת אם יזכה לכפרה או יורשע. אבל הבדיחה היתה על חשבונו, כי סבתי מעולם לא סיימה את הסיפור. לא מפני שלא ידעה את הסוף; ולא מפני שכן ידעה אותו. היא השאירה אותו פתוח בכוונה תחילה, כמו ציור פוסט-מודרני. אם מסיימים סיפור, זאת יצירת אמנות סטטית, מעגל סגור. אם לא, הוא שייך לדמיונו של כל אחד. הוא נשאר חי לנצח.
כל אחד, ראה בסיפור הבדיה פאן שהתחבר אצלו. ככל הנראה, כי בתוך כל אחד מאיתנו מקננת מפלצת; בתוך כל אחד מאיתנו מקנן קדוש. השאלה האמיתית היא את מי מהם מטפחים יותר, מי מהם מביס את האחר.

מינקה, לא רצתה לספר את סיפורה לנכדתה סייג' בתחילה. היא נותנת לה לקרוא את ספרה. ורק לאחר שסייג' מספרת לה על ג'וזף,היא מספרת את סיפור השרדותה.
סייג ' אומרת: אני חושבת על סבתי, שבדומה לג'וזף סירבה לדבר על זה זמן רב כל כך. האם חשבה שאם לא תדבר, לא תיאלץ לחיות זאת מחדש? האם מילת זיכרון אחת עלולה לפתוח תיבת פנדורה, שהרוע עלול לדלוף ממנה כארס בחזרה אל העולם?
אני חושבת עם על המפלצות שכתבה עליהן בסיפורה. הם הסתתרו בצללים מפני אחרים? או שמא מפני עצמן?

הספר דן ברבדים רבים כגון אהבה, מוסר, איך חיילי האס אס הפכו לכאלו, מה גרם לאנשים מסויימים לשרוד את השואה, מהי מפלצת, מהו יופי ועוד.
אך, מה שאני לקחתי איתי מהספר, זה את דבריה של מינקה. היא אומרת לסייג': "ודאי תשאלי אותי מדוע לא סיפרתי כל זאת קודם. התשובה היא שאני מכירה בכוחו של סיפור. הוא מסוגל לשנות את מהלך ההיסטוריה. הוא מסוגל להציל חיים. אך הוא יכול גם להיות בולען, חול טובעני שנתקעים בו ללא יכולת להיחלץ באמצעות הכתיבה."

XOXO
אחת שיודעת 😉

קרין מילשטיין
סטייליסטית, מאמנת כושר ובוגרת תואר שני לתקשורת ועיתונאות. זה מה שיוצר את הבלוג על תרבות, סגנון חיים, טיולים, ביקורת ספרותית, שירה ועוד... מוזמנים לקרוא, להגיב ובעיקר להנות... XOXO אחת שיודעת ;-)