מכירים את זה שפתאום יש יום שמש מטורף באמצע החורף ואתם אומרים לעצמכם "יואו, זה יום לשבת על חוף הים, לא יום למשרד" או פתאום יש סערה בחוץ ואתם אומרים לעצמכם "מי בכלל רוצה לצאת מהבית בגשם הזה? זה יום לשכב בפוך!". אז…. נ-נה בננה (כמו שהילדים שלי אומרים) ככה היא האבטלה.
ויש גם ימים כאלה. שמש, גשם, לא משנה. כל מה שבא לי זה לשכב על הספה, להעמיס פחמימות, לבכות מדי פעם ולצפות בסדרות או סרטים מהרשימה המומלצת שאני מעדכנת כל הזמן.
שוב מכתב סירוב באינבוקס ואני שוב נשברת קצת מבפנים.
רק לא מזמן הייתי בסדרת ראיונות שנראתה מבטיחה כל כך. כבר יכולתי להרגיש בפה את הטעם של הלאנץ' בהמבורג עם חברים מפארק המדע. 4 ראיונות: משאבי אנוש, סמנכ"ל, מנכ"ל, מנהלת המחלקה המיועדת ואז… למרות החיבור שהרגשתי עם חלק מהמראיינים כבר הייתה לי תחושה שזה יהיה "לא". זה היה "לא" משמעותי במיוחד. "את היית חזקה בבינאישי", אמר לי הסמנכ"ל, "אבל היא הייתה חזקה יותר בפן המקצועי והחלטנו ללכת איתה". שוב אותה תחושה מוכרת שאני לא מספיק.
תלמידה לא מספיקה טובה, שחקנית לא מספיק טובה, צלמת לא מספיק טובה, אמא לא מספיק טובה, אישה לא מספיק טובה, תסריטאית לא מספיק טובה והרשימה ממשיכה אצלי עוד ועוד…
זה הפיל אותי. ניסיתי שלא, באמת שניסיתי אבל חוסר הביטחון משתלט. כשהבעתי בפני אחרים את משאלת השנה החדשה שלי לביטחון עצמי, חבר ותיק אמר לי "מה את מדברת? יש לך טונות ביטחון עצמי". אז לא. אין לי.
תמיד התחברתי למשפט הזה של שייקספיר "כל העולם הוא במה וכולנו שחקנים". אני שחקנית. אני שחקנית טובה. אבל לפעמים תלוי מי הוא המתבונן. זה שרואה מבעד או מי שצופה בהצגה. אני זוכרת את עצמי בתור נערה כותבת על המסיכות שאני עוטה עליי ביום-יום כדי שיאהבו אותי כדי שחלילה לא אהפוך כמו פעם לילדה דחויה בלי חברים. אז הייתי מצחיקה והייתי חברה והייתי מעניקה את כל כולי… גם לגברים. רק אחרי המקלחת בערב, הייתי יושבת וכותבת על זה. שלל שירים, סיפורים, מחשבות. את חלקם שמרתי, אחרים שרפתי. לא את הכל טוב לזכור.
איכשהו בכל משבר הצלחתי לאסוף את עצמי מחדש. הולכת לטיפול, הולכת לפלייבק, הולכת לחברות, הולכת להשתכר (וואו את זה לא עשיתי שנים). אבל הצלחתי לצאת מדברים לא פשוטים ומכשולים שונים שהחיים הציבו לי. רק שיש משהו בלנסות להתקבל לעבודה שהוא אחר. שונה. שוב – זה משהו שלא עשיתי כל כך הרבה שנים. אני צריכה למכור את עצמי. וכדי להצליח אני ממש צריכה להאמין שאני הבנאדם! שאני זו שהם צריכים לקבל לעבודה. ואיך מאמינים בעצמך כשבדרך את מקבלת "לא" ועוד "לא"?
אני נכנסת למטבח ומכינה לחם או בצק לפיצה לערב או קרקרים מבצק מחמצת העיקר משהו שיעסיק אותי. האפייה מנקה לי את הראש ממחשבות ואני בתוך השמרים, הקמח שאני בוחרת בקפידה לשה את הבצק מפעילה את השרירים ואת הכח, מוציאה הכל את תוך הבצק שסופג מצוין עצבים, תסכולים וגם דמעות. מתפיחה, לשה ושוב מתפיחה, מעצבת, אופה… ואז כאילו הוספתי לתוכו תבלין משובח הוא יוצא מושלם. אני מסתכלת ואומרת לעצמי "זה לא רק מספיק טוב. זה מצוין".
