כשהגעתי לגיל 40 (זה היה מזמן..) אימא שלי הפצירה בי להגיע אליה לארה"ב. לבלות קצת זמן ביחד. להתפייס.
היא הושיטה לי יד לשלום, לדרך חדשה, אחרי שנים של התבצרות בכעס, בהימנעות, ובהגנה על הגבולות שלי.. שנים של שמירת מרחק פיסי ורגשי, הקשו עלי להיעתר מיד לבקשתה, שרידי האגו הפגוע שלי וכל מיני התחשבנויות שהיו לי אתה השאירו אותי בעמדה של סירוב.
אבל אז, פתאום הבליחה בי הבנה חדשה, ש"השופט" שבי, זה ששומר על אלבום הזיכרונות שלי ממנה, דואג לשמר אותו כמו שהוא, בלי סיפורים שמחים.. ואני הבוגרת, המתבוננת , חשבה לעצמה: מי יודע כמה שנים עוד נותרו לנו לחיות יחד? אולי שווה לנסות לשנות את הדפוס? אולי הגיע זמן להכניס כמה תמונות שמחות לאלבום חיינו המשותפים? ולא להיתקע על אותה תמונה.. והבשילה בי ידיעה שהצעד הנכון הוא לקבל את היד המושטת לשלום ולנסות "טרק" חדש..
היה לי גם ברור שזה חייב להיות מסע של ממש, שבו ניסע למקום בלתי מוכר לשתינו ובלי הרבה לתכנן (לא הסכמתי היא תזמין מקומות לינה מראש, רציתי לשמר את הספונטניות ולהחליט איפה נחנה ואיפה נלון "על הרגע" לפי תחושות בטן. רק היעד הכללי הוסכם (בריטיש קולומביה). ואימא שלי, שצורך בשליטה זה השם השני שלה, נעתרה לי עם לא מעט חששות לתנאי שהצבתי (זה אוגוסט! החודש הכי מתוייר, לא נמצא מקומות!).
היום, ממרחק של זמן, אני חושבת שהייתה לי ידיעה אינטואיטיבית שיציאה מהשגרה, למקום בלתי ידוע, הרחק מהדפוסים המוכרים של ההתנהגות שלנו , תאתגר אותנו מצד אחד ואולי תוציא מאתנו הרבה "ג'יפה" אבל גם את האמת, את המהות, את העצמיות האמתית שלנו , ומה שלא יקרה נצטרך להתמודד אתו עד סוף המסלול.. אין פתחי מילוט..
זה הצליח מעל למשוער. חצינו את "ים סוף" שלנו, ויצאנו ל"מידבר", ולפעמים ה"מים" היו "מרים", לפעמים "מתוקים", לפעמים הצטערנו שיצאנו, אבל בדרך למדנו. למדהו להכיר באמת מי אנחנו כנשים בוגרות, ואיזה קשר אנחנו רוצות לכונן מעתה והלאה, מאיזה "שיעבוד" (לדפוס ישן) אנו רוצות להשתחרר, איזה דפוס חדש אנו בוחרות לקיים.
ולמה אני מביאה את זה לכאן היום?
כי כשקראתי את פרשת השבוע "בשלח"- זו האסוציאציה שעלתה אצלי.
הלא אלוהים היה יכול להוציא את העם ממצריים ולהביא אותם לארץ כנען במהירות, מדוע היה צריך להוביל אותם בדרכים עקלקלות, דרך המדבר (וזה עוד יארך 40 שנה!) ?
צריך היה לאפשר להם "להתנקות" מהדפוסים של העבדות שדבקו בהם, צריך היה לאפשר להם לשחרר החוצה את כל הטענות והמענות והתלונות שבעצם היו ההיאחזויות שלהם בדפוס הישן, צריך היה להעביר אותם ניסיונות שונים ומשונים של חצית גבול הפחד ( המצרים מזנבים מאחוריהם וים סוף לפניהם…) וחצית גבול האמונה (אין מים! אין אוכל!) על מנת להגיע לנקיות הדעת, לשחרור אמתי משעבוד לדפוסים ששמרו עליהם במנטאליות של עבדות. (ואולי המים לא היו באמת מרים, והם רק טעמו להם כמרים בגלל המרירות שהייתה בתוכם?)
ודבר נוסף שבלט לעיני היה העובדה שלקחו איתם למסע את עצמות יוסף.
שורש המילה עצם בעברית מורה על essence, על המהות של העניין (משם גם נגזרת המילה עצמי).לא רק במובן הפיסי של השלד שבתוך גופנו.
מכאן שכשהעם לוקח אתו את עצמות יוסף, למסע החירות שלו, הוא לוקח בעצם באופן סמלי את המהות שלו, את המהות של מי שהיה בעצמו עבד ועבר טרנספורמציה גדולה, כשהפך מעבד למשנה למלך!
את המהות הזו של המנהיג החכם, הנאמן לאלוהים, המפייס, המוצא ומוביל לפתרון- אותה הם לוקחים עימם..
מי ייתן שנזכה כולנו לטעום את המתיקות של המים המפכים בתוכנו, ולשחרר את עצמנו מכל דפוסי העבדות ששעבדנו עצמנו אליהם (כל שנה מחדש).
למי שסקרן לגלות עוד "מראות" לעצמי באמצעות עבודה אקטיבית עם טקסטים מספר הספרים שלנו, עם סיפורים שמשקפים את הלא-מודע הקיבוצי שלנו ומהווים את "עצם" מי שאנחנו – השאירו לי פרטים בקישור למטה ותקבלו אינפורמציה על סדנת טעימה של ביבליודרמה: ה"קולות השתוקים של נשים במגילת אסתר" שתתקיים בחודש הבא. פרטים נוספים בדף האירוע שבדף העסקי בפייסבוק "מדרש עכשווי".
#פרשת_השבוע_בהיבט_פסיכו_רוחני